פעם פרצה דליקה ברחוב בו התגורר ה"חפץ החיים". בני ביתו החלו לצרור את החפצים בעלי הערך במהירות ובחיפזון, ואילו ה"חפץ החיים", שהיה מבוגר מאד, נשאר שקט ומהרהר, כאילו מתאמץ להזכר בדבר מה. איש לא ידע ולא הבין מהי הסיבה להתנהגות זו. עברו עשר דקות וה"חפץ החיים" עדיין עומד ומהרהר, מאמץ את זכרונו ותוגה שוכנת על פניו המאירות.
לפתע התעורר והבעה של סיפוק פשטה על פניו. הוא קירב כסא לאיצטבה, טיפס בזריזות, פשט את ידיו, הוריד שעון קטן, הכניסו לכיסו ורק לאחר מכן התחיל לאסוף את חפצים ולצררם.
מאוחר יותר הסביר את פשר מעשיו: "בחור מהישיבה הפקיד אצלי את שעונו, וברוך ה' מצאתיו. בתור נפקד מחוייב הייתי בשמירתו!"
בעת שכל אחד השתדל להציל כפי יכולתו את רכושו, דאג ה"חפץ החיים" להציל את רכוש הזולת תחילה.
