יעקב ובניו יורדים למצרים

התורה מספרת על מכירת יוסף, חלומות פרעה, מינוי יוסף למושל בארץ מצרים, על שנות השבע ושנות הרעב במצרים ובארץ כנען, על ירידת בני יעקב למצרים בכדי לקנות אוכל ועל התגלות יוסף הצדיק לאחיו.

לאחר שיוסף התגלה לפני אחיו ואמר להם: "אני יוסף", הוא פנה אליהם וביקש מהם לעלות לארץ כנען, כדי להביא את יעקב אביהם למצרים.

יעקב אבינו חשש לרדת למצרים, מפני הגלות שנאמרה לאברהם אבינו: "גר יהיה זרעך… ועבדום וענו אותם" (בראשית ט"ו, י"ג). אולם הקב"ה אמר ליעקב: "אל תפחד, רד למצרים ושם אעשה אותך לגוי גדול". כששמע זאת יעקב, אמר לקב"ה: "חושש אני שבני יישארו בארץ מצרים ויהיו שם לעבדים". ענה לו הקב"ה: "אל תחשוש, אני אהיה שם עימם, אגן עליהם ולא אניח למצרים להשמידם". הקב"ה אף הבטיחו שלאחר פטירתו, יקבר במערת המכפלה שבארץ ישראל.

הבטחות אלו נסכו ביעקב אבינו עידוד רב ובעקבות כך הוא התכונן לרדת לארץ מצרים. אך לפני כן שלח את יהודה בנו למצרים, כדי להכין מקום מתאים ללימוד תורה.

יעקב ירד למצרים עם משפחתו שמנתה שבעים נפש, וקבע את מקום מגוריו בארץ גושן.

כל ימי חייו של יעקב אבינו, לא חשו בני ישראל בצער השעבוד.

שבע עשרה שנה לאחר ירידתו למצרים, קרא יעקב לבניו, בירכם וציווה עליהם להמשיך בדרכי אבותיהם אברהם ויצחק, ומיד לאחר מכן יצאה נשמתו בטהרה. על פי צוואתו קברוהו בניו במערת המכפלה בארץ ישראל, ולאחר קבורתו שבו למצרים.

בני ישראל עבדים לפרעה

לאחר פטירתם של יוסף ואחיו, התכחשו המצרים לכל הטובה והעושר שבאו עליהם בזכות היהודים. הם החלו לשנוא אותם מפני מעמדם הכלכלי והצלחתם.

המצרים פנו לפרעה, מלך מצרים, וביקשו ממנו לאסור על היהודים לבנות בתים, לטעת עצים וכרמים ולקצור את יבול שדותיהם. כמו כן הציעו לפרעה לגבות מהיהודים מיסים כבדים ולהעבידם בבניית ארמונות פאר למלכי מצרים.

גם יועציו של פרעה הפצירו בו להצר את צעדיהם של עם ישראל ולגזור עליהם גזירות קשות. פרעה נאלץ לשמוע בקולם כדי להבטיח את שלטונו.

מלך חדש על מצרים

בתורה מסופר על מלך חדש שמלך בארץ מצרים, והתעלם מכך שמצרים ניצלה בשבע שנות הרעב על ידי עצותיו ושלטונו של יוסף.

פרעה מכונה בתורה בשם "מלך חדש", למרות שכבר מלך במצרים, מפני שהמצרים אמרו לו: "הבה נתגרה בעם ישראל". אמר להם פרעה: "טיפשים אתם. הרי עד עתה אכלנו מהתבואה שהכין לנו יוסף, בלעדיו היינו מתים זה מכבר". כששמעו המצרים את תשובתו כעסו עליו והורידוהו מכיסאו למשך שלושה חדשים, עד שפרעה נאלץ להיכנע ולעשות כרצונם. רק אז השיבוהו למלוך על מצרים.

פן ירבה – כן ירבה

פרעה טיכס עצות כיצד למעט את בני ישראל: "הנה עם ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו" (שמות א', י').

פרעה וחכמיו ידעו שדרכו של הקב"ה להעניש מידה כנגד מידה. לכן, כשרצו להרוג את ישראל, הם ישבו לטכס עצה כיצד למעט את ישראל באופן שלא יענשו על כך. הם החליטו להרוג את ישראל בטביעה, כיון שהקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם.

נוסף לכך, פרעה גזר להעביד את בני ישראל ללא הפסקה כדי שלא ילכו לישון בבתיהם, ועל ידי כך יתמעטו מפריה ורביה. אמר הקב"ה: אתם מתחכמים להם שלא יתרבו, נראה איזו החלטה מתקיימת שלי או שלכם. על כך נאמר בתורה: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א', י"ב).

המיילדות

לאחר זמן מה באו יועצי פרעה ואמרו לו שהכבדת העבודה אינה ממעטת את ישראל. שמע זאת פרעה וגזר על המיילדות: "אם בן הוא והמיתן אותו" (שמות א', ט"ז). מאחר שהתבייש בכך שאכזריותו תתפרסם.

המיילדות, שהיו יראות את ה', לא נשמעו לצו פרעה, אלא "ותחיין את הילדים". למרות שפרעה ידע שהמיילדות מחיות את הילדים, הוא לא הענישן ורק שאל אותן: "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים?" גם לאחר שענו לו: "כי חיות הנה", כלומר, שהיהודיות יולדות כחיות השדה ואינן זקוקות למיילדות.

חלום פרעה

בשנת מאה ושלושים שנה לירידת בני ישראל למצרים, חלם פרעה חלום. והנה, בעודו יושב על כסא מלכותו, רואה הוא זקן עומד מולו ובידיו מאזניים. לקח האיש הזקן את כל זקני מצרים, שריה וחכמיה והניחם בכף מאזניים אחת ואילו בכף מאזניים השנייה הניח טלה אחד. למרבית הפלא, הכריע הטלה הבודד את כל זקני מצרים.

התפלא פרעה מדוע הכריע הטלה את כל חכמיו ושריו? כשהתעורר מחלומו, קרא לכל שריו ויועציו וסיפר להם את חלומו. אמר יועצו בלעם: פתרון החלום הוא שעתידה לבוא על מצרים רעה גדולה. ילד עתיד להיוולד לישראל שסופו להחריב את ארץ מצרים. אם דברי נראים בעיני המלך, ייכתב בחוקי מצרים שכל ילד זכר הנולד ליהודים יטביעוהו ביאור.

גזירת עמרם ועצת מרים

לאחר גזירת פרעה, עמד עמרם, גדול הדור, וגירש את אשתו. ראו זאת בני ישראל וגירשו אף הם את נשותיהם. פנתה אליו בתו מרים ואמרה לו: "אבא, גזירתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אך אתה, בוודאי שגזירתך מתקיימת". עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו אף הם את נשותיהם.

הולדת משה

שישה חודשים לאחר שעמרם החזיר את יוכבד, נולד משה.

בשעה שנולד משה התמלא כל הבית אורה. באותו יום הודיעו החוזים בכוכבים לפרעה: "היום נולד מושיען של ישראל. איננו יודעים אם ממצרים הוא או מישראל, אולם רואים אנו שסופו ללקות במים". כששמע זאת פרעה, גזר שביום זה יושלכו אף ילדי המצרים ליאור. לאחר שעבר היום, אמרו החוזים בכוכבים: עדיין לא הושלך מושיעם של ישראל ליאור. ופרעה המשיך את גזירתו.

הצלת משה מהיאור

עמרם ויוכבד הצליחו להסתיר את משה בבית שלושה חודשים בלבד, מאחר שהמצרים חישבו תשעה חודשים משעת לקיחתה של יוכבד בחזרה. מאחר שמשה נולד בז' באדר, ניתן היה להשאירו בבית רק שלושה חודשים, אולם ב-ו' בסיון, יום מתן תורה, הוצרכו להניחו בתיבת גומא ביאור שכן המצרים כבר חיפשו אחריו.

בהשלכתו ליאור, סברו כולם שהתבטלה נבואת מרים. שכן כשהיתה מרים בת חמש נזרקה נבואה מפיה ואמרה: 'עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל'. אולם מרים לא התייאשה וציפתה לראות מה יהיה בסוף נבואתה.

באותו בוקר יצאה בתיה, בת פרעה, לרחוץ ביאור, וכשהבחינה בתיבת משה השטה ביאור, הושיטה את ידה כדי לתפסה. כשנוכחו שפחותיה שהיא עומדת להציל את התינוק שבתיבה, אמרו לה: "מנהגו של עולם, כשמלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם אינו מקיימה, לפחות בני ביתו מקיימים אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?".

אולם בתיה לא שמה ליבה לדבריהן ולקחה את התינוק בזרועותיה.

מאחר שמשה סירב לינוק מאשה מצרית, יצאה מרים ממחבואה ושאלה את בתיה האם היא מעוניינת שתשיג לה אשה מהעבריות שתניקהו. משהסכימה בתיה, הלכה מרים והביאה את יוכבד אמו להניקו.

משה בארמון פרעה

כשמשה היה בן שלוש שנים, ישב פרעה על כסא מלכותו, הגבירה מימינו ובתיה משמאלו ומשה בחיקה. לפתע, הושיט הילד את ידו, לקח את הכתר מעל ראש המלך והניחו על ראשו.

נבהלו המלך והשרים מאד והתפלאו ממעשיו. אמר בלעם למלך: "בוודאי אדוני זוכר את החלום שחלם ואת הפתרון שפתרתי, והנה ילד זה מילדי העברים. עלינו להרגו בטרם יגדל וייקח את המלוכה מידך, ויאבד את מצרים".

הציע אחד מיועצי המלך: "לפני שנהרגהו, הבה נבחן את חוכמתו. עלינו להביא אבן-חן יקרה וגחלת אש ולהניחם לפני הילד. אם ישלח ידו אל האבן היקרה, נדע כי מרוב חוכמתו עשה זאת ונהרגהו. אולם, אם יניח את ידו על הגחלת, נדע כי לא מפני חוכמתו נטל את כתר המלכות ונשאירו בחיים".

דבריו מצאו חן בעיני המלך והשרים, והם הניחו לפני משה אבן יקרה וגחלת. משה שלח את ידו לקחת את האבן היקרה, אולם מלאך בא ודחף את ידו אל הגחלת. כשנכוותה ידו, מיהר להכניסה אל פיו ושפתיו ולשונו נכוו, והוא נעשה כבד פה וכבד לשון. כך ניצלו חייו של משה.

הצלת משה מיד פרעה

משה גדל בארמון המלוכה ולא חסר דבר. למרות זאת היה יוצא לראות בסבלות אחיו בני ישראל אשר עבדו בטיט. היה משה בוכה ואומר: "מי ייתן מותי עליכם". לא רק בפיו היה משה מנחם אותם, אלא גם בגופו היה מסייע בעבודתם.

באחד הימים קרא אליו פרעה ואמר לו: "משה, הרי אתה כבני, גדלת וחכמת מאד. ברצוני למנות אותך לכל תפקיד שתבחר". בחר משה להיות השר האחראי על העבודות הנעשות בפקודת המלך כדי שיוכל לסייע לאחיו היהודים.

כשראה משה שפרעה מעביד את בני ישראל בפרך, אמר לו: "עבדיך אלו, אם אינך נותן להם יום אחד בשבוע למנוחה, הם עלולים למות". הסכים פרעה לכך, ומשה קבע את יום המנוחה בשבת.

פעם הבחין משה באיש מצרי המכה איש עברי, הרגו על ידי שם המפורש וטמן את גופתו בחול.

למחרת הבחין משה בשני אנשים עברים רבים ביניהם. הרים האחד את ידו להכות את רעהו. עמד משה והוכיחו: "למה תכה רעך?" כעסו השניים והלשינו על משה לפני פרעה שאתמול הרג מצרי וטמן את גופתו בחול.

כששמע פרעה את דבריהם, מיד ציווה על עבדיו לאסור את משה.

משה רבינו בארץ כוש ובארץ מדין

משה נאלץ לברוח ממצרים. הוא הגיע ארץ כוש, ולאחר מכן עבר לגור בארץ מדין.

בארץ מדין התגורר כומר של עבודה זרה בשם יתרו. כשהתבגר יתרו, הוסיף חכמה ותבונה, ונוכח לדעת שאין כל ערך לעבודה זרה. פנה לבני עירו ואמר להם: "זקן אני, כבר תשש כוחי מלהנהיג אתכם, בחרו לכם כומר אחר במקומי". כשסיים את דבריו, הוציא את העבודה זרה מביתו ונתנה לאנשי עירו.

כשראו אנשי עירו שיתרו מאס בעבודה זרה שלהם, נידו אותו והתרחקו ממנו.

משה הגיע לארץ מדין באותה שעה בה הגיעו בנות יתרו להשקות את צאן אביהם מבאר המים. כשנוכח לדעת שהרועים אינם מניחים להן להשקות את צאנן, התמלא לבו רחמים על בנות יתרו, הוא גער ברועים והשקה את צאן יתרו.

כששבו הבנות לאביהן וסיפרו לו שמשה הציל אותן מיד הרועים, ביקש מהן יתרו להזמינו לביתו. משה נאות להתארח בביתו, ולבסוף אף נשא את צפורה, בתו, לאשה.

לימים, נולד למשה בנו הבכור, והוא קראו בשם "גרשום", מפני שאמר: "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות י"ח, ג'). כאשר נולד בנו השני, קרא לו משה "אליעזר", לאמור: "אלוקי אבי היה בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (שם ד').

הסנה בער באש

שנים רבות רעה משה את צאנו של יתרו ומעולם לא טרפה חית השדה מצאן יתרו, עד שעדר הצאן התרבה מאד.

יום אחד, כשרעה משה את הצאן במדבר חורב, ברח גדי אחד והתרחק מהמקום. רץ אחריו משה וראה אותו שותה מבריכת מים. כשהגיע אליו משה, הרכיבו על כתפיו וחזר עמו אל הצאן.

לפתע ראה משה סנה בוער באש, והסנה איננו מתכלה.

כשקרב משה אל המקום, התגלה אליו אלוקים מתוך הסנה ואמר לו: "משה משה", ומשה ענה: "הנני". אמר לו ה': "אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג', ה'). כששמע משה שאלוקי אבותיו הוא המדבר אליו, הסתיר פניו, "כי ירא מהביט אל האלוקים". באותה עת הטיל עליו ה' את השליחות לגאול את ישראל ממצרים.

בתחילה ניסה משה לסרב לשליחות שהוטלה עליו, ואמר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה?" וכי ראוי אני לדבר בפני שרים כשאני כבד פה? "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", אפילו לא הייתי כבד פה, כיצד אוציא את בני ישראל מארצו ומשעבודו? הרי פרעה יהרוג אותי כפי שגזר עלי לפני שנים רבות. ואפילו אם ראוי אני להוציאם, במה זכו ישראל שיעשה להם נס שאוציאם ממצרים?

ענה לו ה': אל תחשוש מפרעה, כי הסנה לך לאות כי אנכי שלחתיך, וסופך להצליח בשליחותי. כפי שראית את הסנה עושה את שליחותי ואיננו מתכלה, כך תלך בשליחותי ולא תינזק. ועל שאלתך איזו זכות יש לישר