הדפיקה המוסכמת: שתי נקישות. נקישה.
ואפילו כך – הלב נוקש כמטורף.
הדלת לא משמיעה רחש, ונפתחת. פעימת אוויר טרי נהדפת פנימה ונבלמת. דחוס כאן. ושוב סואן הדם בעורקים, כבורח לשום מקום.
אה, זה רק ז’ול. ברוך השם.
בונזו’ר, הוא אומר. לחייו מתנפחות ושפמו סומר. אולי מהקור. “הבאתי אורח”.
“עוד אחד?”, מרסס מסייה אלבר.
“הוא לא יתפוס הרבה מקום”, ז'ול דוחף לפניו נער דק.
מסייה אלבר חוסם בגופו את הפתח.
“זה בלתי אפשרי, ז'ול. תמצא לו מקום אחר”.
“אין מקום אחר, מסייה אלבר. כמעט תפסו אותו”.
“זה לא עסקי!”, צועק אלבר בשקט. “אני לא אסתכן בגלל… ואל תקרא לי מסייה! בשבילך אני פרופסור אלבר!”
“אני בטוח שתסתדרו, פרופסור”, ז'ול נועל את הדלת. אלבר נועץ את עיניו. כן. הוא לא יתפוס מקום, הרזון הזה. שדוף, לחיים חלולות, שתי פאות כמו שתי גדרות לצד בארות עיניים עמוקות.
אלבר מוצץ את מקטרתו הכבוייה. אה, אין לו ברירה לעת עתה.
סטודנט אנונימי שלח לו פתק: “אדוני, שוטרים בקפיטריה מחכים לך. ברח!” הניח את הפתק בכיסו והמשיך בהרצאה, אבל ברכיו פקו. הוא החל משתעל. קרב אל חלון הכיתה, ואז ראה שני שוטרים וחייל גסטאפו בכניסה לפקולטה. ראשו ניתר לאחור, הוא השתתק.
“רבותיי”, אסף את כוחותיו, “אני נאלץ להפסיק את השיעור. רק תקלה טכנית. ההרצאה מחר – כרגיל”, הוא ירד מהקתדרה. ממהר. אך נעצר, דפק על הדוכן: “תחי צרפת!” קרא בקול צרוד, ונעלם.
אחר כך, איכשהו, שמע על זו’ל. אדם שמוכן להסתיר יהודים נרדפים ביקב זעיר, משפחתי, מקום בקושי לאדם. והם כבר שניים. ועכשיו שלושה! נדחסים כמו חביות יין.
זו רק טעות שהוא כאן, איתם ביחד. רק טעות. הוא יונק שאיפה של כלום ממקטרתו הריקה.
“תן לי כמה ימים”, הבטיח לו דיקן הפקולטה בטלפון, “אני אשיג לך ניירות מתאימים. האוניברסיטה לא תוכל לוותר עליך בגלל סיבה פרוזאית כמו פוליטיקה. האקדמיה מעל לכל. גם כשהמשטר הופך לנאצי. מכתב הפיטורין הוא רק נייר פורמאלי. אל תדאג! האקדמיה לא ניתנת לכיבוש!”
* * *
“שלום עליכם”, דניאל הושיט יד לבחור שנכנס.
“גם אני אורח של מסייה ז'ול, כבר שבועיים. אני והפרופסור. הבחור הבחין בזקנו ובכיפתו ופלט קריאת הקלה. “תודה. אני…”, דמעה תפחה בעיניו, ממצמצת, כמו ראש המציץ מבונקר תת קרקעי. הוא הסתיר את עיניו בידיו הרזות.
“כבר שקיעה”, אמר, “אפשר להתפלל מנחה?”
“בוודאי, גם אני אצטרף”. דניאל הציץ בפרופסור. אין טעם להזמינו.
פרופ’ אלבר מביט מהחרכים. שומע את לחשושם המתנגן מאחור ועורו סומר. עומדים בתפילה! ממלמלים אותן מילים עתיקות. תקועים באותו מקום אלפיים שנה! שיניו ננעצות בקנה המקטרת. בלי טבק ובלי ספרי הפיסיקה שלו הוא כמעט לא בנאדם! והמלמולים האלה… אפשר לצאת מהדעת!
מדוע ברח ככה?! מיהר, בלי לשאול… זו לבטח היתה טעות! עכשיו הוא כאן, צפוף עם יהודים מהסגנון ההוא. מה לו ולהם? הם מסמלים את העבר שנגוז.
אך מה לעשות, בהווה מטורף כזה, סעיף הלאום בתעודות הזהות הוא עניין, והסעיף הזה קושר אותו ל…אנשים הללו. שערוריה!
בצעד גדול מדד את החדרון.
“אפשר שזו תהיה הפינה שלך, כאן, ולאורח נפנה את ה…?” שאל דניאל.
“הפינה שלי? אני… מחר כבר לא אהיה כאן. אני באמצע קורס בפיסיקה, אני מרצה, אני לא יכול להעדר. דיקן הפקולטה הוא ידיד נפשי. הוא ידאג לשחרורי!”
שוב סידק את תריסי החלון.
“אמ… עדיף, אדוני הפרופ’, שלא תפתח תריסים”.
“סליחה?!” ניתר אלבר, “הדיקן מתגורר מעל הכיכר, ממול, אני מוכרח להשקיף. בסוף הוא יצא, ואז אסמן לו”.
הבחור הדקיק צמצם את עיניו: “ותסגיר את כולנו ואת… ז'ול.
איך תעז, חסר בינה שכמותך!” לחש הפרופסור וכפות ידיו התאגרפו. “שהדיקן ילשין? אתה מטיל ספק באיש אנין דעת? נאצל? אינטלקטואל? חושד שינהג כאחרון הנבערים!?” הבחור לא ענה.
“מי אתה בכלל? יודע לכתוב את שמך הצרפתי בלי שגיאות?”
“אני יהודי, מסייה, ושמי יהודה”.
“לא שאלתי לשמך בחור! הוא לא מעניין אותי, ובשבילך – אני לא מסייה! אני פרופסור אלבר!” הוא צעק.
“אוויר. אין לי אוויר”, ניגש בתנופה לחלון. לפתוח.
“לא!” דניאל זינק, כרך זרועותיו סביבו.
“תרד ממני, תניח לי! פרימיטיבי!”
אלבר ניער אותו וקרס על הכסא. הדלת נפתחה בתנופה. הם נצמדו לקיר. זו’ל נכנס, עיניו גחלים לוחשות.
“מה זה הרעש כאן? השתגעתם? אמרתי לכם להקפיד על דממה מוחלטת!” הוא נעץ עיניו באלבר והתנשם בכבדות.
“איבדתי את עשתונותיי, ז'ול, לרגע”.
“גם את החיים תאבד ככה, אם לא תתרסן, מסייה אלבר – החיים שלך הם עיסקך! אבל החיים שלי, יקרים לי. קח את עצמך בידיים!” שוב רטטה האצבע לכיוון הדלת הפתוחה, “אני לא מחזיק אותך בכוח!”
* * *
עדיין הוא כאן. ארבעה ימים עברו, והוא הולך להשתגע! מעמיד כיסא לצד החלון, מדביק פניו לתריס. מנמנם, ושוב מתעורר. אפו מעוך, מקטרתו נשמטת.
מתיישר. גבו כואב. מעט מאוד אנשים עוברים בכיכר. איפה הדיקן?
הא, אילו ידע כי פרופסור מצוות מרציו, ידידו הקרוב, עמיתו, סובל ככה, מושפל, מסתתר כפושע, כפליט. אילו לפחות היה איתו ספר! אוי, איזו ערמת ספרים השאיר מאחוריו על שולחן עבודתו!
הוא קם. הולך מקיר לקיר, מחלון לדלת. הזמן חדל מלתקתק. אפילו לעשן הוא לא יכול. והשניים הללו שם, דניאל ויהודה – מצאו דווקא שפה משותפת, שהוא לא מבין. ארמית מתובלת ביידיש, אותה שכח, וצרפתית עממית.
הם שקועים, לחשם סוער, או, הם מתווכחים? בוויכוחים, בפולמוסים, הוא מצוין. הפרופסור מתקרב: “על מה הוויכוח?”
“ויכוח? אין ויכוח”, מחייך דניאל.
“לא? זה נשמע ככה”.
“לומדים, אנחנו לומדים”.
“בלי ספרי לימוד?”
“או, זוכרים בעל פה כמה סוגיות. אנחנו בחורי ישיבה, אתה מבין”.
“ישיבה”, הוא גורס בפיו את המילה, לאט, “שם לומדים באותו ספר עתיק ש…”
הם מחייכים.
“מה מצחיק?” הוא מתכעס. “אצלכם לא עידכנו את תכנית הלימודים זה 2000 שנה. אתם תקועים!”.
“אדרבא”, מרים יהודה את גבותיו, “תכנית הלימודים שלנו, רלוונטית כבר 2000 שנה. אתה יכול להעלות בדעתך עוד ספר לימוד כזה?”
“תעשה לי טובה, על מה אתה מדבר בכלל?” רושף אלבר, “פתחת מימיך ספר מדעים?”
“כבודו פתח פעם גמרא?”
“ברור שלא!” מהדק אלבר את שיניו. “גמרא! ברצינות. העולם הנאור התקדם מאז ימי הגמרא! האדם התקדם, האנושות התרבותית…”
צעקות עלו מהרחוב. הוא קפץ אל החלון. בשתי אצבעות סידק את התריס. שוטרים חמושים רדפו שם, למטה, אחר שתי נערות צעירות. משרוקית שרקה בחדות, גי’פ צבאי קטן ושחור הגיח מעיקול סמטה, ביצע תמרון לולייני בצווחת גלגלים וחסם את הכביש לרוחבו. שתי זעקות. הנערות נלכדו. מעילה של אחת מהן נתפס על גדר ונותר שם, כמו דגל קרוע. הטלאי הצהוב רוטט ומתנפנף…
אלבר שמט את התריס. התיישב. הם המשיכו לעמוד ליד החלון המוגף, עיניהם נעוצות בקיר. הגרון נחנק מפעימות הדופק.
דפיקה על הדלת. הדופק מתפרע, עיניהם מתרוצצות. שתי נקישות. נקישה. הו… הם משחררים אנחה חרישית. כן. זה רק ז’ול. עם ארוחת ערב.
נכנס. מבטו מושפל. מניח על השולחן בגט ארוך, חריץ חמאה, קנקן מים. שפמו שמוט. בורח אל הדלת, מחזיק בידית ופולט:
“אלה היו שתי בנותיו של ברנרד, החנווני. בנות 14, אולי. רק אתמול חתכו לי את החמאה הזו, אוי, אלוקים”
* * *
שותקים ואוכלים. אין תיאבון. הארוחה מסתיימת תוך שלוש דקות. מצטנפים בפינתם. אלבר מפנה פניו לקיר.
“מחר חנוכה", פולט הצנום בקול ניחר, “ואין לנו חנוכייה! ואין לנו נרות”
“נבקש מז’ול?” מציע יהודה. “נראה לך שהוא יסכים?”
“חוצפנים!”, אלבר מסתובב בחדות, “מהמעט שיש הוא מתחלק איתנו, ואתם רוצים לבזבז נרות יקרים על …”
“אינך יודע מהי ח…”
“יודע. שמעתי. טקס שמזכיר אירוע שקרה לפני אלפי שנים. סיפור לילדי גן. כמה רבנים ניצחו אימפריה. נו, בכל הרצינות!!”
“נסתדר”, אומר יהודה, “יש לנו את החמאה הזו ש… בנותיו של… נדליק איתה נר ראשון”.
“רעיון נהדר”, לוחש דניאל, “אפשר לחלק אותה לריבועים קטנים. לשמונה ימים”.
“זה פשוט לא ייאמן כמה שאתם חוצפנים! החמאה הזו היא גם שלי! אני מתכנן לאכול ממנה כל יום קצת!” רשף הפרופסור.
“מאז שהכרנו אותך לא נגעת בחמאה. תמיד השארת אותה בצד”, אומר דוד.
“נכון, אבל מרגע זה נעשיתי חובב מושבע של חמאה” הוא נעץ את מקטרתו בכיסו, נטל סכין וחילק את מלבן החמאה לשלושה חלקים שווים. הזיז אחד. עטף בנייר והחביא בפינתו.
* * *
עוד שבוע עבר.
ערב ערב, הם הניחו קוביות זעירות של חמאה על הצלחת והדליקו את הנרות. כיבו מהר, כדי שהריח לא יגיע לשכנים. שהעשן לא…
עוד יום עבר. החמאה אזלה. דניאל דופק על הדלת מבפנים. הסימן המוסכם. שתי נקישות-נקישה.
ז’ול מציץ. “כן. מה קרה? הכול בסדר? מה?” “אנחנו זקוקים לכמה טיפות שמן או מעט חמאה. נשלם”.
“מצטער, אזל לגמרי, אין. ו…אני מצטער, גם הערב לא תהיה ארוחה. אני יודע. גם בבוקר לא הבאתי. מצטער”.
הם מתיישבים על דרגש השמיכות ומתחילים ללמוד בלחש. הפרופסור מעביר משקל מרגל לרגל, נאנח ומתיישב לשולחן. מוציא מכיסו פיסת באגט מאתמול או משלשום, גונב מבטים קטנים ומהירים אל השניים. הם שקועים בלימוד… מוציא מפינה נסתרת את מלבן החמאה הקטן, העטוף בנייר משומן. מועך את פינתו עם הלחם. דוחס מהר לפיו. לועס מהר. בולע מאוד מהר. נופלים לו שלושה פירורים. הוא מלחלח אצבע ברוק, מדביק את הפירורים. משתעל. הו, הנה עוד פירור, על הרצפה. הוא מתכופף, מדביק, מלקק ומזדקף. אה, הם מביטים בו עכשיו. האם ראו? הוא מסמיק. משתעל. מוחה את פיו וניגש לחלון. מנסה לייצב נשימה. סודק את חרכי התריס, ופתאום,
או! הדיקן!! הוא רואה היטב? מרווח את החרכים. או! זה הוא? כמעט בטוח. זו ההליכה הנמרצת, הזקופה של הדיקן. אוי… הוא מתקרב. אלבר מצמיד את פניו לתריס, כן, זה הוא!! סוף סוף!
הוא פוער את החלון. השניים קופצים בבהלה. מה אתה עושה?” הוא לא שומע אותם. הוא לא מקשיב. הוא פותח עוד.
“תסגור!” אסור להם לצעוק. הם מנסים, אבל הוא הודף אותם בכוח, גוהר החוצה וזועק בקול: “אדוני הדיקן! הדיקן! אני כאן, למעלה!” הדיקן עוצר. מופתע, מרים פניו, עיניו משוטטות בכיוון הקול.
“בחלון ממול! תסתכל לכאן! אדוני!”
הדיקן קלט את הדמות. עצר לרגע. נעץ עיניו. …או-לה-לה! ודאי. הנה הפרופסור המבוקש!
הדיקן הסתובב וחוזר בריצה אל הבית שממנו יצא.
“ראיתם?”, אלבר צוחק ודומע. “הוא ראה אותי. אני משתחרר! ראיתם?” לא, הם לא הציצו. אסור שיראו אותם. מחבואם נחשף. הם צריכים לברוח!
“הנה! הוא יוצא!”, קפץ הפרופסור נלהב. הוא בא ל…”, באחת השתתק. נאחז בפיסת אדן החלון עיניו בולטות החוצה. הדיקן יצא מהבניין, אחריו שני שוטרים. נעמד מול החלון והצביע.
פרופסור אלבר התעלף.
הוא לא שמע את הדפיקות, את הנביחות האנושיות ואת דברי ההסבר והכיבושין של זו’ל שחסם את כניסתם ליקב עם מתת שוחד של עשרים בקבוקי שמפניה עתיקת יומין, מיטב תוצרתו.
***
ירד הלילה. זו’ל ישב איתם, בחושך. כבר יצר קשר עם איש מחתרת. קיימת רשת הברחה מסודרת. נמצא מקום אחר. הלילה עוד אפשר לשהות כאן. השמפניה המעולה שלו ממלאת את המחסנים של מפקד המשטרה. פרופסור אלבר ישב כמו עפיפון שנקרע ונחת, נחבט, רפוי חוטים.
“אבל הוא לבש את המעיל שלי, הדיקן”, לחש אלבר, “זה היה המעיל שהשארתי בכיתה. המעיל הטוב שלי. הוא… אני סמכתי עליו. אני …”, הוא קם והלך בחדר. מדלת לחלון. מקיר לקיר.
יהודה קם. “די, פרופסור אלבר, תתעודד. ז’ול הבטיח ש…”
“הוא הסגיר אותי, הדיקן. הוא הצביע עלי… הוא…”, אלבר התיישב.
“כבר לילה. ליל שמיני של חנוכה. כדאי לנוח”, אומר יהודה, “אולי נצליח להרדם מעט”…
הם פונים לפינותיהם. אלבר גורר את רגליו כמו איש בן 2000 שנה אל דרגשו. פניו אל הקיר. ברכיו אסופות אל בטנו בתנוחת עובר.
“השמש שקעה”, לוחש יהודה. נדמה כי אלבר נרדם, מותש.
“לא נוכל להדליק הלילה נר שמיני”, אומר יהודה.
“לא”, לוחש דניאל, “כנראה שלא נוכל”.
“נוכל”, אומר פתאום הפרופסור ומתיישב, “החמאה שלי”
“נשארה לך חמ..”, שניהם מזדקפים.
“כן. החבאתי אותה, אני…” הוא קם, תחב ידו לחושך ושלף את המלבן העטוף, שניים על שניים ס”מ.
“הנה, אתם יכולים לאכול אותה עכשיו. הנה, קחו”. הוא התחנן. “סלחו לי! בבקשה, קחו. אבל למדו אותי מהיכן הכוח הזה, אני יודע ללמוד. אני אוהב ללמוד. הא? מאיפה הכוח הזה? זה לא כתוב אצלי בספרים… הא, ערמת הספרים…”, הוא לוחש, “הדיקן שלי חיבר את מרביתם”.
הוא שותק.
הם התרוממו. לחייו החלולות של יהודה העמיקו. הוא בלע רוק ואמר:
“אני… הייתי רוצה להדליק בה נר שמיני”
“גם אני”, דניאל נושך שפתיים.
“אני רוצה שתלמדו אותי איך מדליקים, מה אומרים. אני…”, אלבר מתנשף, “אני בור ועם הארץ במורשת אבותי. מצחיק מה?”, מחייך חיוך עקום, עלוב, “גם כן פרופסור שכמותי…”
***
השמיים היו אפלוליים עדיין כשז’ול פתח את הדלת. לרווחה.
“מוכנים? הכל ארוז?”
“הכול”, נקש אלבר על מקטרתו, “הגעתי לכאן אפילו בלי… מעיל”
“לך פרופסור מצאתי מקום מיוחד, אקסקלוסיבי, כמו שאומרים, נתחיל בך”.
המקטרת נשמטה מפיו. “נפרד מהם??”
ז’ול משך בכתפיו. “לי זה לא משנה. תחליטו אתם”.
הם הסתכלו זה בזה. “מה השאלה. ברור. אנחנו ביחד”.
אלבר נושם לרווחה.
“ביחד?”, זו’ל מרים גבות, “אתם עם מוזר, אתם…”
פותח את הדלת לרווחה.
על השולחן, בתוך צלוחית, לוחש פתיל קטן בשלולית של חמאה. פרופ’ אלבר נתן בה מבט קצר.
“קדימה”, מזרזם ז’ול, “עדיין חשוך… מהר, לפני שהשמש תזרח”.
נכון. היה חשוך בחוץ, אבל הוא טעה.
משום שמעל הכיכר והרחוב, בשמיים, במקום גבוה מאוד, למעלה מן השמש,
כבר פשט האור…
