נרות החנוכה ריצדו בעליזות. סלביה, האורחת שלנו, הביטה בהם בעינים חולמות, ופתחה בסיפורה:
הייתי בת שמונה כשהתרחש הסיפור. בארגנטינה של שנות השבעים שלט שלטון רודני. עד היום חוקרים ובולשים בני משפחות אחר קברי יקיריהם שנחטפו על ידי המיליציה הצבאית ולא שבו מאז… ילדותי היתה מלאה מתח. בחושי הילדותיים תמיד חשתי ש”משהו” מסוכן ומסתורי הממלא את חלל הבית.
לא פעם הייתי מתעוררת בלילה לקול לחישות שקטות מהטרקלין המפואר. בשקט הייתי מתרוממת ממיטתי ומביטה בחלון הגדול. אז הייתי רואה דמות אפילה חומקת מהבית ובידה דבר מה.
אל תחשבי שלא ניסיתי לשאול את הורי, אך עיניהם המבוהלות השתיקו את כל תמיהותי. הבנתי כי עדיף שלא לעורר את העניין…
בחדר צדדי בבית שכן לו ארון תפירה מעץ. מעליו עמדה מכונת תפירה ישנה, ובתוכה היו מגובבים בחוסר סדר משווע גזרות ואריגים, מספריים ומחטים. למען האמת, מעולם לא תפרה אמא במכונת תפירה. גם חונטה, העוזרת הצמודה, לא ידעה לטפל בה. המכונה היתה כיסוי לסוד אפל שהיה מוטמן בה. בין כל הבלגן הוסתרה ניירת מפלילה, העלולה להשליך את בעליה ישר אל חדר החקירות הידוע לשמצה של המשטר הצבאי.
הורי נטלו חלק פעיל בתנועת התנגדות עממית שניסתה להלחם בשלטון המושחת. כיום, כבוגרת, אני חושבת כי הנשמה היהודית אינה יכולה לשבוע ממנת הרעב של מסורת וחגיגת חגי ישראל בלבד. היא תוססת ללא מנוח. אך במקום להשקות אותה במי התורה, השקיטו אותם במים עכורים של מאבקים ומרירות. ואמנם, גדולי המהפכנים היו יהודים מתבוללים!
גם נשמתם של הורי זעקה לשינוי מהפכני. את כל הכאב הם תיעלו לעזרת הארגנטינאים הסובלים. וכך, למרות שהיו להם נתונים מצוינים לעבור את תקופת השלטון הצבאי בשלווה ובשקט, הם בחרו בדרך הקשה והמסוכנת… הבחירה הזאת עלתה לי ביוקר רב. תמיד חשתי כי חיינו נתונים בסכנה. כך נמשכו החיים עד לחנוכה הגורלי ההוא…
סלביה מתנשפת בכבדות. ניכר כי קשה לה להזכר ברגעים המצמררים.
לקראת הערב הוצאתי את חנוכיית המתכת העתיקה, שבה הקפיד אבא להדליק בכל שנה.
“כן, עדיין היו בידינו שביבי נסורת של מסורת. את החנוכה חגגנו בהדלקת נר חנוכה ובאכילת מין סופגניות בנוסח ארגנטינאי. בעז”ה, בפעם הבאה, כשאבוא לבקר אתכם, הבטיחה סלביה בחיוך, אביא לכם לטעום מהמטוגנים הללו.
לי כילדה, היו החגים קרן של אורה. בימים אלו השתדלו הורי להתנתק מהסחרור הנוראי ולהתמקד בבית ובמשפחה. קיוויתי לתומי שגם השנה ישוב אבא ממקום עבודתו מוקדם, ויחד נדליק נרות צבעוניים בחנוכייה הנאה.
הלילה התקרב, אך אבא לא הופיע. גם אמא נעדרה באופן מפתיע מהבית. התרוצצתי בבית הגדול מקומה לקומה (היו לנו שלוש קומות ובייסמנט למטה). הבטתי מבעד לחלונות בתקווה לראות את הדמויות האהובות שבות הביתה בשלום…
בחדר הילדים טיפלה חונטה המטפלת באדישות באחי הפעוט, וכלל לא התעניינה בהעדרם של הורי. "שבי לאכול ארוחת ערב", הורתה לי בסתמיות, כאלו לא אמור לחול היום חג החנוכה.
אולי טעיתי, ומחר יתחילו הימים היפים הללו? ניסיתי לעודד את עצמי בתקוות שונות. אך לא, הריח המתקתק של מאכלי החנוכה עדיין עמד בחלל המטבח החשוך. רק אתמול הכנו יחד, אמא ואני, את המעדנים, ואמא הבטיחה לי חגיגית שמחר (כלומר, היום), ידליק אבא את נרות החנוכה. אז מדוע הם מתעכבים? עיניתי את עצמי בספקות קשים.
אולי חייבים להדליק את הנרות בדיוק בזמן, לפני שיהיה חושך? חששתי. הלכות חנוכה מעולם לא למדתי רק זכרתי שבצום יום כיפור הקפידה אמא מאוד להדליק נרות דווקא לפני החשכה, ובבורותי הקשתי בין נרות יום כיפור לנרות חנוכה.
אין ברירה, אדליק אני את החנוכייה. כשישוב אבא, הוא ידליק אותם שנית, אם ירצה. החלטתי וביצעתי.
במהירות לקחתי את החנוכייה הכבדה. היכן אבא מדליק אותה תמיד?
אה, בוודאי צריך להניח את החנוכיה ליד חלון, כך אבא עשה תמיד. אך הוא לא הדליק בחלונות המפוארים של הטרקלין הוורוד, לא בחלונות חדר האורחים, ואף לא בשאר החלונות הפונים החוצה. רק בחלון צדדי הפונה לגינה הפנימית.
למה? כדי שלא יראו מבחוץ, הסביר לי אבא קצרות. לא חסר לי למשוך מבטים מיותרים. הורי שמרו על יהדותם על “אש קטנה”…
“אם כן מה הטעם להדליק ליד חלון?” תהיתי בחיוך.
“אל תחפשי טעם”, נאנחה סלביה. “שכחת שהורי כלל לא התענגו על טעמם הערכי של המצוות. את המעט שקיימו עשו, כי כך עשו סבא שלי וסבא של סבא שלי”.
אדליק את הנרות על ארון התפירה, החלטתי בפזיזות של ילדה. הארון ניצב בחדר צדדי ומוסתר.
במהירות גררתי את הארון מתחת לחלון, מתעלמת לחלוטין מהווילון המתנפנף לו ברוח הקייצית (בארגנטינה – בחנוכה קיץ).
חיש הדלקתי את הנרות וקיוויתי שהשלהבות העליזות יניסו את החשכה מליבי.
חריקת בלמים הקפיצה אותי ממקומי. נטשתי את החנוכייה ורצתי לחלונות המרפסת. בשער נראתה ניידת המשטרה הידועה לשמצה. שני ברנשים גררו אחריהם את אבא. אמא צעדה לידו בצעדים כושלים.
"זה הבית שלך, סניור?" “נבחו” לעומתו השוטרים.
"סי, סי" (כן, כן), בכה קולו של אבא. האם כבר נפרד בלבו לנצח מילדיו ומביתו?
כעת אנחנו עורכים כאן חיפוש, ברור? אם תאותת למישהו שנמצא בפנים, להשמיד ראיות, אז….
מצומררת כולי לפתתי את עיני בידי, לא לראות את הורי המיוסרים. חסדי ה’. היו אלו ימי סוף השלטון הצבאי. בתחילה הם היו הורגים אנשים גם בלי ראיות. בשלהי השלטון הם חששו מעט מדעת הקהל, ולכן זכו הורי ל"חסד” – שיבדקו תחילה את החשדות נגדם.
ריח חרוך של שרפה דגדג באפי. אך למי היה זמן לחוש במשהו? הייתי לפותה בזרועותיה האימתניות של החרדה.
כל החלומות השחורים מלילות סיוטים נטולי שינה התייצבו לנגד עיני.
הפסיעות הגסות של אנשי המיליציה התקרבו לעברי .
הם צעדו בטוחות לעבר חדר התפירה. כנראה, היה בידם מידע מדוייק היכן יש לחפש. ענן עשן חסם את דרכם.
“מה זה?” צרח בכעס מפקד החוליה, “מי הצית כאן את החדר?”
"אוי, זה בגללי", צרחתי בבהלה. שכחתי לרגע מהטרגדיה המשפחתית וביכיתי רק את החנוכייה העתיקה.
בלי לחשוב, פניתי לעבר ענן העשן. אחד השוטרים חסם את דרכי בגסות: “לאן ילדה? את רצה לתוך האש".
החנוכייה! החנוכייה! יבבתי חסרת אונים. הדלקתי נרות חנוכה ליד החלון, כעת החנוכייה נשרפת.
הם העיפו מבטים תמהים ביניהם. ‘אה … כן … הם ג’אדוס (יהודים)”, ירק אחד מהם בתיעוב את המילה. "יש להם חגא של נרות כעת… אין חנוכייה, ילדה, היא נשרפה", הפטיר לעברי. "וכעת זוזי לפני שתיכווי".
מהחדר השרוף נותרו רק שילדה מעוותת של מכונת תפירה וחנוכייה חרוכה…
ובלב החלה ללחוש לה גחלת אש…
