בשביעי של פסח נקרע הים והפך לחרבה, ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים. שביעי של פסח מכונה בפיהם של הראשונים "חג האמונה". ננסה לטוות את הקשר בין יום זה לבין האמונה, ולהבין מדוע מהווה חציית הים מקור לאמונה, יותר מאשר אירועים אחרים שהתרחשו לבני ישראל בצאתם ממצרים, ולאחר מכן, בהיותם במדבר.
בספר שמות מסופר כי לאחר שהלכו בני ישראל "דרך המדבר ים סוף", ציווה ה' ש"ישובו ויחנו לפני פי החרות, בין מגדול ובין הים". המטרה היתה: "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", ואז: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואיכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות י"ד, אד). על בני ישראל לעצור את התקדמותם, לשוב לאחור ולחנות לפני פי החירות, חנייה שתגרה את פרעה לצאת בעקבותיהם.
היציאה מארץ מצרים התנהלה למופת. ה' הלך "לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה" (שם י"ג, כ"א). עתה, בעקבות השיבה אל פי החירות, נתקף העם בפחד: "ויראו מאד", הם החלו להטיח דברים ואף להתמרד! וכה אמרו למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?"
נעיין בדבריו של התנא שמעון איש קטרון שאמר, שכאשר ראה ים סוף את ארונו של יוסף, נס מפניו וקרע את עצמו לפני בני ישראל. הסיבה לכך: אצל יוסף נאמר: "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית ל"ט, יב), ובים סוף נאמר: "הים ראה וינס" (תהלים קי"ד, ג). לפיכך אמר הקב"ה: "ינוס הים מפני זה שנס מעבירה" (מכילתא בשלח ג').
מה כוחה של מנוסת יוסף שהיא מטילה את מוראה על ים סוף? מדוע היא מהווה אמצעי לישועה יותר מתפילתו של משה וממסירות נפשו של נחשון בן עמידב?
כדי להבין את הקשר שבין שתי המנוסות, יש לעקוב אחר משמעותו של המושג: "אמונה" והשפעתו על יוסף.
כידוע, יש שני סוגים של אמונה: אמונה מקרית ואמונה יסודית. הראשונה היא חיצונית, מזדמנת, נמצאת אצל מי שבריאותו טובה, פרנסתו מצויה ומשפחתו יציבה. הוא נכון לקבל את האמונה ואף להצהיר כי קיים בורא לעולם, הפוקדו לטובה. הוא אינו נדרש להתאמץ למען אמונתו, שכן חייו מתנהלים על מבועי השלווה, וההצלחה מאירה לו פנים. הוא יכול להתמיד באמונה זו, להעלות לה מס שפתיים ולהעמיד פנים נאמנות. זוהי אמונה בלתי שורשית. אמונה זו אין בכוחה להתמיד.
לא כן האמונה השניה היסודית, השורשית. היא נמצאת רק אצל מי שמוכן להתמיד חרף הצרות, המשברים, המאבקים והנסיונות הפוקדים אותו. הוא יתמיד בה על אף האכזבות הקשות ועל אף הכשלונות. יתרה מזו, אדם מסוג זה מחזק את אמונתו עם כל כישלון ומתחשל עם כל צרה. דומה, שהאיש המייצג יותר מכל את המאמין השורשי, האמיתי, הבלתי מתפשר הוא יוסף הצדיק.
כבר בהיותו בן שבע עשרה החלו הצרות פוקדות אותו. שנאת האחים, השלכתו לבור שיש בו עקרבים ונחשים ומכירתו למצרים היו חלק ממערכת האתגרים והנסיונות שעמדו בדרכו בכל שנות ניתוקו מבית אביו. כששירת בבית אדוניו המצרי, הרחק מסביבתו הטבעית, הוא הפיץ את האמונה על פני סביבתו, עד שאפילו פוטיפר הבחין: "שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו" (תנחומא וישב, ח').
מאוחר יותר, כשאשת אדוניו נשאה את עיניה אליו, הוא ממאן להעתר לה. יותר מכל נשמעת זעקתו: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ט'). דברים אלו מהווים זעקה פנימית, אישית. האמונה ויראת ה' שהיו אצורות אצלו כל השנים, פורצות עתה ומתייצבות בכל כוחן נגד המעשה השפל. זו זעקה טבעית המצויה אצל בעלי אמונה שורשית.
טבעי הוא, שלאחר שנס החוצה ונפלט מצפורניה של הנואפת, יצפה יוסף להתגלות ה'. אך דבר זה לא קרה. לעומת זאת, הוא נתפס בידי אדוניו והושלך לבור הכלא שבו הפך להיות עבד לאסירים. תקוותו למשפט צדק ולשחרור מהיר – נגוזה.
אך לא איש כיוסף ייטוש את אמונת אבותיו. צא וראה: בשיחתו עם השרים החולמים הוא אומר: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי" (בראשית מ', ח'). שם שמים ממשיך להיות שגור בפיו, אך שוב נכונה לו אכזבה: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (שם מ"א, כג).
שנתיים נוספות ממשיך יוסף להאנק בבור המצרי. לבסוף, כשחולץ משם בחיפזון והתייצב לפני פרעה, הוא מכריז: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם טז). כאן, מול גדולי האומה המצרית, חכמיה וחרטומיה, אמור היה יוסף להצניע את אמונתו ולא להעלותה על נס. אך יוסף, כמאמין שורשי, אמיתי, אינו חת מפני הסכנה. אמונתו הולכת לפניו.
כך גם בפתרון החלום לפני פרעה משבץ יוסף את אמונתו השורשית. הוא אומר: "את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה". ושוב הוא אומר: "אשר האלוקים עושה הראה את פרעה", וחוזר ומדגיש: "כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו" (בראשית מ"א, ל"ב). דבריו פעלו את פעולתם, והמסר נקלט היטב באזני פרעה, עד שהלה הכריז: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (בראשית מ"א, ל"ח).
יוסף היה מאמין שורשי ויסודי, שלא נרתע מלחצים, מנסיונות, מצרות, מבדידות ומהשפלה. יוסף לימדנו שאין נוטשים אמונה. מנוסתו של יוסף מאשת פוטיפר מורה על כך שבשעה שהנטיות, היצרים והחולשות דורשים מן האדם לפעול בכיוון המצוי, תבוא האמונה ותדרוש לעשות את הרצוי: את בלימת היצרים, את דחייתם ואת סילוקם. מנוסה זו קבעה יתדות במיתרי האמונה ולימדה כי יש להמנע מפשרות ומוויתורים. היא הוכיחה כי ההיתלות באמונה וההיצמדות אליה משתלמת.
נעבור עתה למנוסת הים.
כשהשביע יוסף את בני ישראל לפני מותו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות י"ג, טו), אולי רצה שיהיה ארונו מצוי בקרבם בעת מסעם ארצה, לא פחות משרצה, שיובא ארצה לקבורה. הוא, שנטל על עצמו את האחריות לירידת בני ישראל למצרים, רואה חובה לעצמו להחזירם ארצה על גלי האמונה. לפיכך, רצה שילווה ארונו את בני ישראל במסעם, ויהווה סמל לאמונה ומקור כוח בעתות משבר ובשעות מצוקה. בכוח ארון זה, כך קיווה, לשמור על האמונה ולהוות מקור של עידוד ושל עצמה.
עתה, כשיצאו ישראל ממצרים ועמדו להגיע להר סיני, למקום שבו היו צריכים להשמיע בהחלטיות את הקריאה "נעשה ונשמע", נדרשו לרכוש תחילה את האמונה האמיתית, השורשית, להוכיחה במעשים של ממש. לצורך כך ציוה ה': "וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים". מעשה זה נועד לגרות את המצרים שיאמרו: "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", וייצאו לרדוף אחריהם. עתה ייכנסו בני ישראל למצוקה וייאלצו לעמוד באתגר האמונה. אם אמנם יעשו זאת, יווכח כי ניחנו באמונה אמיתית.
"ופרעה הקריב" – אמנם הוא הופיע כמאיים, אך גם "הקריב את ישראל לתשובה". המבחן היה קשה. הים שלפניהם היה סוער, השונא שאחריהם רודף, ואילו המדבר סגר עליהם עם חיות רעות.
הם צעקו אל ה', אך לא זה מה שנדרש מהם עתה. לפיכך אמר ה' למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות י"ד, ט"ו). ברגע זה נדרש מהם להוכיח את אמונתם השורשית.
אפשר שקפיצת נחשון הושפעה מארונו של יוסף שהיה בתוכם. נוכחותו שימשה תזכורת, שברגעים קשים אין ממרים את פי ה'. יש לעמוד בניסיון ולעשות את רצונו של ה' מתוך אמונה וביטחון. אם דרש ה' לבוא "בתוך הים ביבשה", תיקוב האמונה את הרצון, ועליהם לקפוץ למים במסירות נפש. נחשון בן עמינדב ושבטו קלטו את הדבר וקפצו ראשונים.
את זאת "ראה" הים. הוא "ראה" את השפעתו של הארון על העם, הוא "ראה" את כוח האמונה הקורן ממנו ומשפיע על נחשון ושבטו, הוא "ראה" את הקפיצה לתוך המים מתוך מסירות נפש ואמונה שהיתה מנת חלקו של יוסף. הוא "ראה" בכך את התגלמותה של "הניסה" מאשת פוטיפר ואת השפעתה על התנהגות העם בשעה קשה זו של לבטים. את כל אלו ראה הים ונס! מול עצמה של מסירות נפש ושל אמונה שורשית הוא חייב להכנע, לקרוע את עצמו ולהתייצב כנד נוזלים. והם, כשראו את תוצאותיה של האמונה, של הביטחון ושל מסירות הנפש, למדו את אשר למד יוסף בשעתו, והבינו שהאמונה משתלמת ובכוחה להבקיע את "כל המימות שבעולם".
המילה ׂמימונה׃ נקשרת בצליל למילה אמונה. עם ישראל יוצא מחג הפסח בלי שהתבשר עדיין על הגאולה. פשוטי העם ששמעו במהלך דרשות החג כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ועדיין לא נגאלנו, שמא חס ושלום ירפו ידיהם מאמונת הגאולה העתידה והמקווה. לכן, מכריזים על אמונתנו השלמה שנגאל במהרה.
הברכה המקובלת ליום זה היא: ׂתרבחו ותסעדו׃. משמעות הברכה היא: תרוויח ותהיה מאושר בחלקך!
היו עורכים שולחנות בתקרובת מסורתית. על שולחן המימונה לא עלו דברים חריפים או מלוחים. המתוק שלט בלילה זה. אחרי ההבדלה, גדול הבית או זקן המשפחה היה מברך את בני הבית בברכת ׂמי שברך׃ המסורתית. כמעט בכל קהילות מרוקו נהגו לצטט את הפסוקים הבאים בניגון מיוחד:
ׂיברכך דױ וישמרך וגוױ. כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. גול אל דױ מעשיך ויכונו מחשבותיך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו׃, וכן פסוקי ברכה ומזל נוספים.
כבר בימי דוד ושלמה נהגו ראשי העם לברך ביום אחרון של החג את עם ישראל ואת קהל עולי הרגל, וגם הקהל בירך והתפלל לשלום מנהיגיו וחכמיו (ראה מלכים אױ, חױ, נ׃ד-ס׃ו). ייתכן שזהו מקורם של המנהגים המיוחדים של מוצאי חג הפסח.
קבלת האורחים במסגרת הביקור ההדדי שהיה נהוג במימונה, היתה מרכיב עיקרי בהנהגות של מוצאי פסח.
היה זה חג שחיזק את האמונה והכשיר את החוגגים לעבור את ימי הקיץ הבאים מתוך חוסן וביטחון בהױ.
