שני סוגי שלום מפורטים בתנ"ך: שלום של "אחרית הימים" ושלום זמני.
השלום של "אחרית הימים" הוא שלום קבוע, נצחי, שלא ניתן למימוש ולהגשמה כיום. זהו שלום, שאינו תלוי ברצונם של בני אדם. שלום זה תלוי בתקופה, ב"אחרית הימים".
על שלום זה נאמר: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', א'- ג').
בתקופה זו יתנוסס בית המקדש בראש ההרים, וזרם בלתי פוסק של עמים ינהר אליו. ההתעוררות הרוחנית, העתידה לפקוד את העולם בתקופה זו, היא שתחולל תנועה זו. ציון תיהפך למרכז רוחני גדול, שממנה תצא תורה, ובירושלים ימלוך מלך המשיח, חוטר מגזע ישי (ישעיהו י"א, א). הוא ישפוט את עמי העולם, וידריכם בדרך ישרה, דרך שיש בה הבנה בין עמים. דמותו ואישיותו יביאו לשינוי תפיסה בכל הנוגע לסכסוכים בין האומות. כשיבינו העמים, שאין עוד מקום למלחמות, הם יבטלו את הצבאות, יפרקו את המחנות ויסבו את תעשיית כלי המלחמה לכלי עבודה חקלאיים. התוצאה תהיה: "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".
ומה יהיו היחסים בין האומות לבין ישראל? על כך השיב הנביא ישעיהו בדברים הבאים: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. פרה ודוב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, י"א, ו-ט).
עם ישראל לא יהיה עוד מטרה להתגרות, לשוד, לביזה ולכיבוש. אומות העולם ישלימו עם מציאותו של ה"כבש" ביניהן, ומתוך שיכירו במציאות א-ל אחד ובקיומו של עם נבחר, יניחו לו לחיות את חייו מבלי לפגוע בו כלל. זהו השלום של "אחרית הימים".
לשלום מסוג זה מצפה העולם בכליון עיניים. אך עליו לדעת, שעתה הוא לא ניתן להשגה, והוא לא יתממש כל עוד לא תגיע התקופה המיוחלת.
אולם ישנו שלום אחר – זמני, משתנה ואולי חולף, הניתן להגשמה בכל עת. שלום זה מתואר בתורה: "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ו, ו). זהו שלום מצומצם, מקומי, הוא מצטמצם רק בין ישראל לשכנותיה. בשלום מסוג זה צבאות העולם ממשיכים להתקיים. החרבות לא נכתתו לאיתים, והחניתות לא תהפוכנה למזמרות. המדינות ממשיכות לצחצח את חרבותיהן ולאיים על זולתן, כמנהגן מימים ימימה, ומלחמות – גדולות או קטנות – תפרוצנה כתמול שלשום, כי השלום הזמני מיועד לישראל, ולישראל בלבד.
המדינות תנחנה לישראל לחיות בשקט ובשלוה, ותושביה יעלו על מיטתם ללא כל חרדה. אם יעלה על דעתה של מדינה כלשהי לתקוף את ישראל – היא תמצא מולה מדינה המוכנה למלחמה ומנצחת את אויביה. התורה מבטיחה: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כ"ו, ז').
ישראל תהיה פינה של שקט בתוך ים סוער של סכסוכי עמים, ועל אף זאת – לצורך הגנתה – היא תמשיך לקיים לגיונות, ותייצר אמצעי לחימה לשימוש יומיומי ולצרכי אגירה. שלום מצד אחד, ועירנות כלפי אוייב פונטנציאלי מצד שני.
שלום מסוג זה ניתן להשגה. הדרך למימושו ולהשגתו אינה זהה כלל וכלל לדרך, שבה מהלכים מנהיגי ישראל ואומות העולם – משא ומתן, ויתורים והסכמים. הדרך היא: שמירת המצוות והעמל בתורה (רש"י שם), הם התנאי הבלעדי להשגת שלום זה ולמימושו.
בהעדר תנאים אלה, הופך כל חוזה שלום לפיסת נייר, שאין בה כל ערובה לקיומו. לעומת זאת, בהמצאם, הופך כל חוזה שלום לחוזה בר קיימא, שעליו חתומים, אמנם, הצדדים המתדיינים, אך החתימה העיקרית המוטבעת בו היא חתימתו של הקב"ה.