פרעה, מאבקו וגורלו, משקפים מציאות אנושית והיסטורית. סיפורו של פרעה הוא סיפורה של האנושות כולה.
סיפור עלילה מרתק. קטעי ביוגרפיה של גיבור אגדי, בעשר מערכות, שכבשו שלוש פרשיות מספר שמות. בתפקיד הראשי, מושלה של מעצמה עולמית. מדינה מפותחת עתירת משאבים, מתקדמת ומשכילה. ארץ בעלת עושר עצום שנאגר במשך מאות שנים, בעמל כפיים, בתכנון מבריק ובחריצות.
אל תנופת הבניין חבר גם המזל. מימי היאור הגואים על האדמות הדשנות ורבבות הפועלים החרוצים העלו את מצרים למקום הראשון במשפחת העמים. העם המצרי היה לעם של אדונים.
אכן, עצמת המדינה היתה מקור גאווה, גאוות עם שניצל בכשרון את ההזדמנויות שנקרו לו. גאווה לאומית המבוססת על הצלחה, המאמינה בעתידה וההופכת את כוחה – ל'אלוהים'. 'אלוהים', שאינו מטריד את מאמיניו, שאין לו עניין מיוחד בפילוסופיה, בחוקים ובמוסר. צנוע וחסר דרישות, נוח וממוזג.
תוך שנה הקיץ הקץ. משהו מסתורי שהחל כהטרדה נלעגת, הסתיים כטרגדיה לאומית.
ביקורם הראשון של שני הזקנים, משה ואהרון בני השמונים, בארמון, לא זכה להד רציני. פרעה הנדהם פטר את עצמו בקריאה מלעיגה: "מי ה' אשר אשמע בקולו". איש לא חשב שבזאת נפתחה "השנה השחורה".
אפילו מסקנות המומחים וחכמי החצר: "שלח את האנשים… הטרם תדע כי אבדה מצרים", אינן מצליחות להזיזו לעמדה חד משמעית.
היתה לו תיאוריה משלו, תיאוריה שהפכה לאמונת אוויל, לבריחה מן האמת כאשר אין היא נוחה. אם יקבל את הפקודה ויעתר לשלוח את העם לשלושה ימים במדבר, לא יהיה זה אסון לאומה המצרית, אך יהיה זה ניצחון לאלוקים. ניצחון שאולי עלול לחייב הפקת מסקנות רחבות, ואולי שינוי אורחות החיים.
עשר המכות היו צפויות. בראשית הדרך נצטווה משה להדריך את פרעה ולהורות לו לאן תוליך אותו הדרך אשר בחר. בטרם ניחתה המכה הראשונה, "הקלה" יחסית, הוזהר כי בסוף השיירה ממתינה לו אישית "מכת בכורות". כנאמר: "בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדוני, ותמאן לשלחו. הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד', כ"ד). כל מכה צפרה והודיעה על התקרב הקרון האחרון ברכבת, על בואו של המוות (לפרעה הבכור). ואף על פי כן… ספקות.
ספקות, חוסר ביטחון, פרי הדמיון האנושי המעדיף נוחות של רגע על כיליון בטוח.
האין פרעה זה משקף מציאות כלשהי? האין דמות זו מוכרת לנו?
המחזה הממושך הועלה על קרשי הבמה המצרית במשך שנה תמימה. תיאורו בתורה בולט באריכותו ובדיוקו: "למען תספר באזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י', ב').
מכת דם
ארץ מצרים שטופת דם. האגמים, הנהרות, ואפילו הנילוס-אלוהיהם, היה כולו אדום. והריח… אי אפשר היה לעמוד בו. באין ברירה חפרו המצרים בארות חדשות, אולי משם תבוא הישועה. אבל גם מהבארות נבע רק דם.
הפה יבש, הדיבור קשה, הלשון נדבקת לחיך, הראש סחרחר והרגשת הצמא קשה מכול. כשאין מים, נוטלים פירות. סוחטים פרי ו…דם!
המצרי המסוחרר בא אל היהודי: "מים", הוא דורש. כוס המים השקופים בידו, ושמחה בלבו. אבל אך נכנסו המים לפיו, הם הופכים ל…דם. ניסו להשתמש בכוס בעלת שתי פיות. מאותם מים שתו המצרי והיהודי ביחד. אך כאשר נגעו המים השקופים בשפתותיו של המצרי, הם הפכו למים אדומים ודביקים. "קח כסף ככל העולה על רוחך", הוא התחנן לפני היהודי. הלה העלה את המחיר והגיש לו כוס מים לרוויה.
בכך לא תם הסבל. עייף ותשוש שב המצרי לביתו, נשען על הקיר, ולפתע חש כי בגדו נרטב במשהו לח ונורא. "רק מיטה לישון", הוא משווע, אבל גם עצי המיטה מוציאים דם, והכרית נרטבת כולה.
במטבח סיימה אשתו להכין את עיסתה. הכניסה לתנור, אך, אויה! דם מבצבץ מן העצים ומכבה את האש. מה יעשו, היגוועו ברעב? אין עוגות, אין לחם, אין דגים. הבגדים נפסדים ואין במה לכבסם. גם את כספו של המצרי כילתה המכה.
"למה לקו תחילה בדם? מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור. אמר הקב"ה, אכה אלוה תחילה ואחר כך את עמו" (שמות רבה ט', ט').
מכת צפרדע
מתוך היאור חסר החיים, שעדיין מתאושש ממכת דם, לפתע עלתה צפרדע אחת ענקית. לשמע צווחתה נקהלו המצרים, כשהם רגוזים ומפליאים בה את מכותיהם. אך היא, כמו מתנקמת, עם כל מכה התיזה נחילים נחילים של מאות אלפי צפרדעים.
צווחות הצפרדעים החרישו את אוזניהם של המצרים ולא הניחו להם לשמוע זה את זה. אך הצפרדע לא הסתפקה בכך. היא שרקה והזמינה את חברותיה. לפתע עלו חבורות חבורות של צפרדעים מן היאור.
לא רק מן היאור הן הגיעו. בכל מקום שהיו בו עפר וטיפה של מים, נוצרה צפרדע.
הצפרדע עלתה גם מן התהום, וכשנתקלה בשיש שממנו בנוי בית מצרי, היתה אומרת: "עשה לי מקום שאעלה ואעשה את רצון בוראי", ומיד נבקע השיש. גם מתוך בטנו של המצרי היה נשמע אותו קרקור.
בינתיים, לשה אשת המצרי בצק ומסיקה את התנור כדי לאפות פת לחם חמה להרגיע את רעבונם. באו הצפרדעים, נכנסו לתוך העיסה ואכלו את הבצק. הן נכנסו גם לתוך התנור, ציננו אותו ונדבקו בפת. ביקשו לפחות לשתות. נטלו כוס משקה, אך היא התמלאה… צפרדעים.
"למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משתעבדים בישראל, ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לשחק בהם, לפיכך הביא עליהם צפרדעים (שמות רבה י', ד').
מכת כינים
ללא כל התרעה מוקדמת חשך עליהם עולמם. כל עפר מצרים הפך לכינים. ארבעה עשר מיני כינים הביא עליהם הבורא. הקטנה שבהם – כביצה של תרנגולת, והגדולה שבהם כביצה של אווז.
המצרים מתפתלים ומתנועעים ללא הרף כדי להפטר מהכינים, אך ללא הועיל. הקרקע היתה מלאה כינים והמצרים נאלצים לפסוע על שכבת הכינים המהלכת.
לאחר שעות של 'ריקודים' ללא הפסקה, מותשים לחלוטין, פנו אל המיטה לנוח מעט, אך לא הצליחו לחטוף ולו תנומה קצרה בגלל הכינים הדוקרות כמחטים בבשרם הכואב.
"למה הביא עליהם כינים? לפי ששמו את עם ישראל למכבדי חוצות ושווקים, לפיכך נהפך עפרם לכינים" (שמות רבה י', ז).
מכת ערוב
"וישלח בהם ערוב" – חיות מעורבבות. מלמעלה באו העורבים, העופות וכל בעלי הכנף, ומלמטה האריות, הנמרים, הזאבים, הדובים והנחשים. גם שרף ועקרב, עכבר, חולד וצב הגיעו, ואליהם הצטרפו כל זוחלי עפר, ועמם שבו גם הצפרדעים והכינים. נוסף לכך, באו הזבוב והצרעה, הפרעוש, הפשפש והיתוש. הפרעושים והזבובים צבטו את עיניהם ונכנסו לאוזניהם. החיות כולן, אפילו הבהמות שאין דרכן להרוג, הרגו בהם. המצרים ברחו והצרעה רדפה אחריהם מחדר לחדר עד שלכדה אותם. בהלה רבה. המצרים ברחו לבתיהם, נעלו את דלתותיהם על בריח, אבל מפני מכת ה' אי אפשר לברוח! בריה אחת שלח ה' והיא היתה הולכת לפני הערוב. מכיוון שהתחבאו בבתיהם, היתה עולה על הגגות ומפרקת אותם, חותרת בבתי השיש, וכל הערוב נכנס בעקבותיה לבתים. מן הבתים עלו צווחות נוראות. הערוב חשף את שיניו ונגס בכולם. התינוק המצרי שכב בעריסתו, כשהוא מסתכל ב"גן החיות" שחדר לביתו, והנה ניגשת אליו אחת החיות, מרימה אותו מעריסתו ו…
"למה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות" (שמות רבה יא', ג').
מכת דבר
לא רק בבהמה הכה הדבר את מכת המוות, אלא אף ברוכב שעליה. היה הסוס נופל ורוכבו עמו.
מול עיניו של הרועה המצרי צונחות כל הבהמות על האדמה כשהן גוססות. בתוך דממת המוות ניצבה בהמה אחת על רגליה. בהמה זו חציה שלו וחציה של שכנו היהודי. לא מכבר טען שכנו כי יש לו חלק בבהמה זו, והנה הוציא ה' את הצדק לאור.
באותו זמן לא מת בקרם של בני ישראל ולא אירע להם כל נזק בנכסיהם. לא נשברו כליהם, לא כמשו אילנותיהם, לא נפלה אבן מבתיהם, גם רעב לא בא עליהם.
"למה הביא עליהם דבר? לפי ששמו את ישראל לרועי בקר ולרועי צאן ולכל בהמה בהרים ובמדברות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב"ה, אפגע בבהמתם" (שמות רבא יא', ד').
מכת שחין
במכת שחין התרחשה תופעה מדהימה. למרות שהיו המצרים לבושים בבגדיהם, הגיעה המכה אל גופם וגרמה להם אבעבועות כואבות. שחין זה היה לח מבחוץ ויבש מבפנים ולא יכלו להירפא ממנו. שבוע שלם סבלו המצרים מגירודים ומכאבים. השחין צרב והצרעת שהצטרפה אליו העצימה את הכאב. נוסף לכול, מורעבים היו, שכן ידיהם הפצועות לא יכלו לנגוע באוכל. גם מחוסר שינה סבלו, שכן השכיבה גרמה כאבים עצומים בגופם הפצוע. אפילו ישיבה במקום אחד על פצעיהם גרמה להם כאבי תופת נוראים. גם הרופא שהיה מגורד כולו מראשו ועד אצבעות רגליו, לא יכול לרפאם, כי גם את עצמו לא יכול היה לרפא. בחוץ יללו מכאב הבהמות, שהשחין פרח גם בהן. האדון המצרי ברח מבהמותיו המשוועות לעזרה.
עשרים וארבעה מיני שחין הביא הקב"ה עליהם. רפואתו של סוג זה – מכתו של סוג זה, ומכתו של זה – רפואתו של זה. ולא נותר להם אלא להתגרד…
"למה הביא עליהם שחין? מפני שהיו משעבדים את ישראל, ולא היו מניחים אותם שעה אחת כדי לגרד את עצמם מעבודה קשה" (מדרש אגדה, וארא ח').
מכת ברד
ברקים מבריקים בשמי מצרים, רעמים מרעימים, הארץ רועדת. נשאו המצרים את עיניהם, ומן השמים נפלו עליהם אבני ברד. אבן הברד נבקעה, והאש יצאה מתוכה כשהיא שורפת. גחלת האש נבקעה והברד יצא מתוכה. כמו גרזנים ירד הברד ושבר את כל העצים, את הפשתה ואת השעורה, ולאחר מכן באה האש ושרפה אותם. המצרים שכבר האמינו לדברי משה נכלאו בבתיהם, אולם אלו ששהו בחוץ היו אומללים. שלושה טפחים תחתונים היו מכוסים בברד, שלושה טפחים עליונים – אש. כאשר ישב המצרי – נכווה בברד, כשעמד – נכווה באש. גיהנום עלי אדמות!
"למה הביא עליהם ברד? מפני ששמו את ישראל נוטעי גנות ופרדסים וכל מיני אילנות, שלא ייכנסו ישראל לתוך בתיהם שלא יפרו וירבו. לפיכך הביא עליהם את הברד ששבר כל הנטיעות שנטעו ישראל" (שמות רבא י"ב, ב').
מכת ארבה
ארבה כיסה את עין הארץ, ותחשך מצרים. הארבה קיצץ באילנות, התרוצץ בבתים, עלה כגנב, חיסל את תכשיטיהם ואת כלי חמדתם וסתם את המעיינות.
ובתוך החושך הסתובבו המצרים ולא ידעו האם לילה עתה או יום.
חשבו להפוך את הקללה לברכה ולנצל את העובדה שהארבה ראוי לאכילה. מיד ניגשו למלאכה. כל בני המשפחה עמלו במשך שבוע תמים לצוד ארבה כדי להכניסו לחביות ולמולחו. הם הכינו מזון לחודשים רבים. לפחות יהיה להם תחליף לגידולים שחיסל הארבה.
אך מה רבה היתה אכזבתם, כאשר עם תום המכה, באה רוח מערבית חזקה ונשאה עמה את כל הארבה הכבוש לתוך ים סוף.
"למה הביא עליהם ארבה? מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, כדי שלא ייכנסו ישראל אל בתיהם, ושלא יפרו וירבו" (תנא דבי אליהו רבה פרק ז').
מכת חושך
ביום בהיר, כשהיתה החמה במלואה, ירדה חשכה על כל ארץ מצרים. לפתע, ללא כל התרעה, הפך אור היום לחושך מוחלט!
היה זה חושך כפול ומכופל במשך שבעה ימים. בשלושת הימים האחרונים היה החושך כבד ביותר. לא רק אור השמש הסתתר, אלא אד עב מאד ירד מן השמים וכיסה את הארץ. מי שישב לא היה יכול לעמוד והעומד לא היה יכול לשבת. אחרי הסיוט הנורא שהקפיא את המצרים, הגיע היום השביעי. ביום זה היה ענן מן השמים מאיר לישראל ומחשיך למצרים. היה מראה להם את כל כלי הכסף, הזהב והשמלות ואת כל טוב מצרים בתיבות ובמטמוניות. כשיצאו ממצרים, היו היהודים שואלים חפצים מהמצרים והיו נותנים להם בעל כורחם, שאמר להם היהודי: "הרי יש לך במקום פלוני כלי מסוים". והתפלאו המצרים על ישראל שלא לקחו דבר בלי ליטול את רשותם.
"למה הביא עליהם חושך? מפני שגרמו לישראל להחביא את ילדיהם בחושך, כמו שהחביאו את משה, וכן היולדות נאלצו ללדת בחושך" (שמות רבה י"ד, ג').
מכת בכורות
בדיוק בחצות לילה ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו, פסח על בתי היהודים והמית כל בכור בארץ מצרים. הוא בעצמו ירד לנקום את דמם של בניו האהובים.
באותה עת ישבו בביתם המצרי ואשתו כשהם נפחדים עד מוות. המכה היתה אמורה להתחיל בכל רגע, ומה יהיה על בנם הבכור? המצרי מקנח את הדם מפצעיו, שהרי לפני שעתיים נפצע במלחמה נגד הבכורים. לפתע, נדחף המצרי לרצפה ומכות אדירות ניחתו על כל גופו. אשתו וילדיו צווחו בקולי קולות: מה קורה כאן? מי מרביץ? לא רואים אף אחד! אי, וי, וי, כואב!
אך התאוששה מעט המשפחה מהכאב ומהבהלה, והנה הבחינו בבנם בכורם השוכב מת ורקוב, תולעים רוחשות על גופו וצחנה נוראה שוררת בחדר. הכול התרחש במהירות.
בלילה זה היתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. הורים ראו את יקיריהם נופלים לנגד עיניהם. הבכורות פרפרו כל הלילה עד היום שלמחרת, אז נשמו את נשימתם האחרונה.
המצרים היו נוהגים לקבור את בניהם שנפטרו בתוך הבתים ולהשאירם לצדם. באותה מכה היו הכלבים חופרים ומוציאים את הבכורות הקבורים בבתים, והיה דבר זה קשה להורים. הם בכו כאילו באותו יום קברום.
רק אחד מכל בכורות מצרים נשאר לפליטה, פרעה הרשע. הקב"ה השאירו למען יהיה עדות חיה על אשר הפליא הקב"ה להכות בעם המצרי.
"למה הביא עליהם מכת בכורות? מידה כנגד מידה, כמו שנאמר: 'כה אמר ה', בני בכורי ישראל… ותמאן לשולחו. הנה אנוכי הורג את בנך בכורך'" (שמות ד', כ"ב-כ"ג).