אברהם אבינו היה היחיד שהתנשא מעל כל בני דורו, והחל לקרוא בשם ה' ברבים.
את לבבו של אברהם מצא הקב"ה נאמן לפניו, ולכן הוא נבחר להיות אבי האומה הנבחרת ומניח יסודותיה. אומה זו תהיה מחנה החלוץ שילך לפני כל באי עולם. הם יהיו שומרי משמרת הקודש. אומה זו תקרא בשם ה' וממנה יאיר האור האלקי גם על יתר משפחות האדמה. מכאן ואילך החל תהליך של בירור ושל זיקוק. ישמעאל בן אברהם לא עמד בדרגה הרוחנית הנדרשת, והוא נשתלח מעל פני אביו. נותר יצחק אבינו שנחשב ליורשו הרוחני של אברהם. אצל יצחק אבינו המשיך התהליך. עשו נדחה, ורק יעקב נותר כממשיך דרכו הרוחנית של יצחק. בניו של יעקב אבינו, שנים עשר השבטים היו כולם צדיקים, ומהם החלה להתרקם האומה היהודית.
גלות ישראל במצרים מהווה חלק מהתכנית שהועיד הקב"ה לעמו ולעולמו. ההשגחה העליונה ראתה צורך להצמיח בעולם אומה נבחרת, שחייה יהיו קודש לעבודת הבורא, ושבאמצעותה יתקרבו לאמת בהמשך השנים גם יתר בני המין האנושי. תפקיד זה הוטל על צאצאי אברהם, יצחק ויעקב המהווים את יסודות האומה הישראלית.
מצרים היתה כור ההיתוך שבו התהוותה אומה נבחרת זו. יציאת מצרים נחשבת איפוא ללידת עם ישראל.
כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים, היה מניינם שבעים נפש בלבד. משפחת יעקב התעצמה והתרבתה במצרים בצורה על טבעית, עד שכעבור מספר דורות היא מנתה מאות אלפים. לידתה של האומה היתה מלווה בחבלי לידה קשים ומכאיבים של השעבוד המצרי, ובהתאם להתקרבות הלידה, ארכו וגברו ציריה.
מטרת היציאה ממצרים היתה: "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז') – עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה לדרך ה'. ההפליה לטובה שבלטה כלפי בני ישראל במהלך עשר המכות במצרים, לא היתה רק צעד להצלתם מגורל המצרים, אלא חוליה בשרשרת ארוכה, שנועדה להבליט את הייחודיות ההולכת ונרקמת של האומה.
תהליך יצירת העם היהודי שונה בעיקרו מכל המקובל אצל אומות אחרות. עם ישראל לא נוצר על אדמתו. ראשיתו של העם היתה במעמד הר סיני, כאשר קדמה למעמד זה ההכנה הגדולה של יציאת מצרים. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). באותה שעה התחיל עם ישראל את דרכו העצמאית כעם.
בשעה שנעשינו לממלכת כהנים וגוי קדוש, בעת ששמו הגדול והקדוש של הבורא נקרא עלינו, החלו התנכלויות כלפינו מכל העברים. הפיוט: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" (הגדה של פסח), הוכיח את עצמו שוב ושוב במרוצת כל הדורות. ההלכה: "בידוע שעשו שונא ליעקב", "נשמרה" על ידי אומות העולם בקפדנות רבה. המושג: "שנאת עולם לעם עולם", הפך למציאות כואבת ותמידית. נקודת המוצא לשנאת ישראל היתה שווה בכל המקומות ובכל התקופות. גם המטרה שעמדה מול עיניהם של שונאי ישראל היתה זהה. אמנם, השיטות ודרכי הפעולה פשטו צורה, לבשו צורה ונשתנו ממקום למקום, אך העקרון נשאר.
הסיבה האמיתית לשנאה שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן": "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו… קנאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בה' ולעשות מריבה עימו, ואלוקים הוא, ומי יריב לו?"
כלומר, במודע או שלא במודע, הכל מכירים בעובדה שעם ישראל הוא העם היחיד בתבל שהאמת הגדולה של האמונה מצויה בידו. לנוכח העובדה שהאומות חסרות אותה הכרת אמת, מתעוררת קנאה בליבם, והיא מביאתם לידי משטמה. זוהי הסיבה הראשונית לשנאת ישראל. גם אם תתעטף אותה שנאה בכמה ובכמה כיסויים, עיקרה וגרעינה נותרים בעינם.
מטרת השנאה ברורה: מלחמה בה' ובתורתו. אך מכיוון שאי אפשר להילחם באלוקות, הם נלחמים בעם הנושא את בשורת האלוקות, ומפיץ את תורת האמת בעולם.
שיטות הפעולה נגד עמנו השתנו, ועדיין הן משתנות והולכות. הרמב"ם באותה איגרת מונה כמה קווי פעולה ראשיים של אויבינו: האחד, מלחמה בכוח הזרוע, כמלחמתם של עמלק וסיסרא, סנחריב ונבוכדנצר, טיטוס ואדריינוס. צורה נוספת של לחימה היא התנצחות, כמו זו שנערכה בויכוחי הדת לפני מאות שנים.
הרמב"ם מבאר שעל שני צירי פעולה אלו הובטחנו על ידי הנביא ישעיהו: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיהו נ"ד, י"ז). לא בכלי משחית ולא בלשון יוכלו לנו אויבינו.
שיטה נוספת שעליה מצביע הרמב"ם, היא הנסיונות לייצר תיאוריות ודתות שיתיימרו להוות "תחליף" לתורת-אמת. גם על נסיונות אלו הובטחנו שהן מועדות לכשלון.
חשוב לציין שהשקפה זו שימשה לתקוה ולנוחם עבור היהודים שהיו נתונים תחת לחץ מגפי הנוגשים והקלגסים למיניהם. הם ידעו שהמלחמה נגדם הינה מלחמה נגד ה', ומכאן נבעה נחמתם. נצחיות ה' ונצחיות תורתו העניקו נצחיות גם לעם המייצג אותם. היהודי הנצחי הביט בנוגשיו, וזכה לראות אותם כשהם כלים ונעלמים מעל בימת ההיסטוריה, ואילו הוא ממשיך לבשר לעולם את בשורת האמונה בא–ל אחד. יחד עם זאת, הוא צופה ליום שבו יכירו כל העמים שה' הוא היחיד המולך על כל הארץ.