התשובה היא שדווקא מפאת חשיבות הקשר הגופני אוסרת התורה קשר זה מדי פעם. הקשר הגופני מועיל ליצירת אחדות ולהעמקת האהבה, רק כאשר הוא נעשה: "ברצון שניהם ובשמחתם" (לשון רמב"ם בהלכות דעות, פרק ה'). גם המהר"ל מפראג מדגיש זאת: "אם אינה נהנית בדבר, אינה נדבקת עמו" (כתבי מהר"ל, גבורות ה', מ"ג). התורה מעוניינת שהחיבור בין הבעל לאשה יעשה מתוך רצון עז ובשמחה גדולה (גם הילדים הנולדים מחיבור זה, יהיו ילדים שלמים ואהובים, חכמים ונבונים, כפי שאמנם נכתב רבות בספרים הקדושים). מתוך הכרת גוף האדם, תיפקודו וכוחות הנפש שבאדם, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, מאירה לנו התורה את הדרך שבאמצעותה יגיעו בני הזוג למימוש הפוטנציאל הרוחני הגבוה, הקיים בקשר הגופני. ע"י שהחיבור ייעשה ברצון שניהם ובשמחתם.
השגת האחדות ואימוץ הקשר הנפשי המתלווה אליה (- אהבה) מכוח הנתינה הם באים. כוח הנתינה נובע משלימות ולא ממחסור! "הנותן" דומה לנהר זורם אשר מימיו המפכים עולים על גדותיהם. ליבו שלם ושמח, וחפץ הוא להתרחב ולהגיע אל זולתו.
התורה אוסרת את המגע הגופני בין הבעל לאשה כאשר לב שניהם אינו שלם, שמח וחפץ במגע זה. ממגע זה לא תבוא התפעלות הנפש, ולא תיווצר אחדות נפשית. המגע הפיסי מתנתק בתקופה זו מתכליתו הרוחנית. זאת ועוד, חפץ הלב במגע הגופני, תלוי בשני גורמים. האחד, בנסיבות חיצוניות, כמו לדוגמה, הקשר הרגשי שבינו לבינה. השני, בנסיבות פנימיות של כל אחד מבני הזוג כמו לדוגמה, במצבו הגופני, הרגשי והרוחני האישי של כל אחד מהם. ננסח זאת כך: כל אחד מבני הזוג מעוניין ושמח בקשר הגופני כאשר, הקשר הרגשי בינו לבינה הוא טוב ונעים, וכאשר גופו, רגשותיו הפנימיים ומצבו הרוחני שלמים ומסוגלים להתאחד. מתי מתרחשת התאמה זו?
האישה, באופן טבעי, חיה במחזוריות. היא משתנה רגשית, פיסית ורוחנית. חיבור בין איש ואישה מבלי להתחשב במצבה של האישה , ומבלי להתחשב בקשר הרגשי שבין הבעל לאישה , לא זו בלבד שאינו משיג את מטרתו (יצירת אחדות שלמה, קרי אהבה), אלא שהוא גם גורם לנזקים. נזק לבריאות הגוף, נזק לקשר הרגשי (רגשי שנאה ודחייה), וכל שכן שנגרם נזק במובן הרוחני, שמשמעותו חורבן הבית (נגרם גם נזק לילדים הנולדים כתוצאה מחיבור שאותו אוסרת התורה). מן הראוי לציין שקיימים מקרים בהם מצב הבעל הוא האוסר את החיבור, כגון, בשעה שהוא שיכור. על ההתאחדות להיעשות מתוך עירנות מלאה ולא מתוך ערפול חושים.
שמירה על טהרת המשפחה, היא מקור הרצון והשמחה של בני הזוג, מקור ה"דבק" המאחד את בני הזוג לשלם אחד. היא האמצעי ההופך את הקשר הפיסי לפעולה בעלת תוכן, קדושה ואהבת אמת.
תקופת הפירוד תורמת תרומה משמעותית לתקופה בה בני הזוג מותרים. היא משפיעה רבות על הקשר הרגשי שבין בני הזוג. תקופת הפסקת הקשר הגופני מאפשרת יצירת כמיהה וגעגועים, המולידים רצון עז יותר להיות בצוותא. גם לחווית החידוש קיים משקל רב. החידוש נוגד את השגרה ומונע את השעמום ביחסים. גורמים שהינם הרסניים מאוד בחיי הנישואין. באותה תקופה המודעות לעונג של ה'ביחד' עולה. בעקבות ההפסקה הזמנית הופכים הבעל והאישה למעין "חתן וכלה", מידי חודש בחודשו! כאשר האפשרות להיות בצוותא אינה מובנת מאליה, היא מוערכת הרבה יותר. בתקופות ההפסקה טמונה גם יכולת לווסת ולאזן מצבים שבהם אחד מבני הזוג מחפש יותר קירבה מרעהו. בכך הוא מונע מבן הזוג השני להגיע למצב של דחייה. היהדות מייחסת, כאמור, חשיבות רבה לתאוה בשעת האיחוד הגופני, היא זו שמגבירה את ההתאחדות הנפשית. גם מזוית ראיה זו מיוחסת חשיבות רבה לתקופת הפרידה, כי היא מגבירה את התאוה, ובעקבותיה את הקשר הנפשי.
זאת ועוד, לנוכח העובדה שהקשר הגופני נמנע מאיתם, נוצרת הזדמנות להתפתחות הקשר הרגשי. הם לומדים כיצד להתענג זה מזו, גם ללא האמצעי הגופני. הם לומדים כיצד לתקשר, וכשצריך – כיצד להתפייס, ושוב בלי "הדרך הקלה להחליק מחלוקות", דרך קלה שתוצאותיה אינן מחזיקות בדרך כלל מעמד.
מעבר לתרומת "הפרידה הזמנית" לקשר הרגשי ההדדי, היא גם תורמת ברמה האישית לכל אחד מבני הזוג, וממילא ניזון גם הקשר הרגשי שביניהם. בתקופה זו עורכים בני הזוג "אימונים" בתחום כוח האיפוק. ביסוסה של תכונה זו בכוחה להביא ברכה רבה. כמה "פגיעות" כהרמת קול, 'עקיצות', ביקורת ואף יצירת קשר גופני ללא רצון אחד מהם, יכולות להימנע על ידי מי שניחן בכושר איפוק זה. כוח האיפוק מגביר גם את האמון בין בני הזוג, שהרי הוא מסייע לכך שלא יתפתו לגירויים מחוץ לקשר שביניהם. האמינות חשובה מאוד לבניית קשר זוגי חזק ויציב. תקופה זו גם מסייעת לכל אחד מבני הזוג זמן לחיזוק החלק האישי והייחודי שלו, וכתוצאה מכך, כאשר הם מצטרפים שוב, הם מעשירים זה את זו. הם חיזקו החלק באישיותם אשר שייך להם ורק להם, וחיזוק זה מביא ברכה רבה.