יסודות הבית ניבנים על נתינה טבעית, אשר בני הזוג ירגישו את הצורך שבה, אם ירגישו בנתינתם עול, אזי ביום מן הימים תעבור בלבם הרגשה כי כבר נתנו די והותר, הרגשה זו 'ראשיתה מצער' ואחריתה חורבן הבית!
האדם בהיוולדו, הוטבעה בו אהבה, כדי שישתמש בה בראשית דרכו בחיים, לעצמו, לאבריו ולמעשיו. אף את הוריו יאהב האדם עפ"י טבעו זה וכן את בניו ובנותיו. גם זו אהבת עצמו, אם כי ראויה ורצויה היא. מעתה והלאה, יש מי שעצמיותו תסתיים בו ובד' אמותיו, ויש מי שעצמיותו תתרחב ותכלול גם את בן זוגו. האדם מסוגל לפתח אהבת אמת לזולתו, אולם כדי להגיע לאהבה זו עליו להשקיע השקעה רבה: "לאשר ייתן – אותו יאהב" (מהותו מתפשטת אל זולתו, הוא חש כי חלק מעצמו ניתן בחברו).
למעשה, היה ראוי כי בין בני זוג תיווצר אהבה מושלמת ועצמית כאהבת הורים או בנים, שהרי האשה היא "עצם מעצמיו ובשר מבשרו", כלשון הפסוק. ראוי שאהבתה תהיה כאהבת אבריו. אולם לנוכח החטא שחטאה חוה, אם כל חי, שוב אין אהבתה כאהבה עצמית. הבורא הפריד את אהבתה, והפכה לאהבת הזולת. אהבה זו אשר לא תבוא כי אם ע"י "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית), גם מצד האשה צריכה להיות פעולת "ואל אישך תשוקתך". ע"י פעולות אלו משני הצדדים ( כדברי הזוהר הקדוש "שעל האדם להכניס עצמו לאש של תאווה לשם שמים", וככל שתתחזק התאווה, כן תתחזק ההתאחדות הנפשית, ותנאי מוכרח בכל זה שהכל יהיה לשם שמיים), יוכלו להגיע לאהבה שלמה, כמו זו שהיתה לפני החטא, אהבה שתהיה כאהבת עצמו. למטרה זו נחתור להגיע , כי היא מטרת הנישואין.
ככל שבני הזוג ישתדלו להגביר את האהבה ע"י נתינה רצונית, היא תשתרש עמוק יותר, עד שתיהפך לאהבה עצמית ולנתינה טבעית. לעומת זאת, כאשר לא ישתדלו להתאחד ע"י נתינה, האהבה תישאר לעולם חיצונית. האדם לא יהיה מוכן לסבול את אהבת זולתו, אם היא לא תיהפך לחלק מעצמיותו.
אחד מהכלים הנהדרים ביותר לעידוד האחדות ולהשלמת הנתינה ההדדית, הוא הקשר הגופני. הרגשות הנפלאים שחשים בני הזוג במערכת היחסים ביניהם, מגיעים לשיאם בקשר הגופני שבין הבעל לאשתו. למעשה, זהו אחד האמצעים האדירים ביותר שניתנו לבני זוג נשואים, כדי שיוכלו לחוות קדושה ולהשיגה. זוהי גם המדרגה הגבוהה והמושלמת שבה באה לידי ביטוי אהבת בני הזוג. ואמנם, רצון הבורא הוא שהם יחזקו ויאמצו את הקשר הפנימי, שנוצר ביניהם, ויביאוהו למדרגות שגיאות ונאדרות בקודש.