תודעת האדם, למרות מרכזיותה בחיינו, אינה ניתנת להגדרה חומרית, כי היא חורגת מגבולות החומר וקשורה למהות הרוחנית של האדם.
ניתן לתכנן ולבנות מכשיר הנמשך לאור או לחום. מכשיר זה אינו "אוהב" את האור ואת החום, והוא אינו "חש" כלפיהם רגשות חיבה כלשהם. הוא רק בנוי באופן שהוא מגיב בצורה מסויימת לאחר קליטת גירוי של אור או של חום. כמו כן, לא ניתן לומר על מנוע העובד בצורה אופטימלית בטמפרטורה מסויימת, שהוא "מרגיש בנוח" בטמפרטורה זו, אך אין הכוונה לתחושותיו אלא למידת יעילותו.
בהתייחסות לאדם המצב שונה לחלוטין. אם ננסה להגדיר 'כעס' של אדם מבחינה פיזיקלית, נוכל לקבוע שקיימת באותה שעה עליה בלחץ ההם, מתח בשרירים וכו' אולם כל ההגדות הללו תהיינה הגדרות פיזיקליות של סימפטומים בלבד. הכעס עצמו אינו ניתן להגדרה פיזיקלית, משום שהוא מצוי מחוץ לטווח הפיזיקה. כמו כן, מערכת הרגשות של האדם כאהבה ושנאה, כעס וסימפטיה ועוד, מהווה חלק מתודעתנו הפנימית. אנו מודעים לרגשותינו, אולם הדברים נותרים בפנימיותנו. לא קיימת כל אפשרות להוסיף תודעה למחשב או להחדיר רגשות למכשיר כלשהו. כבני אדם אנו חיים את תודעתנו באופן טבעי, כי כך נולדנו.
תודעה זו מהי? למרות שאנו קשורים לתודעתנו ולמרות שאנו חיים בתוכה והיא חלק מעצמיותנו, איננו יודעים מהי.
התודעה היא סובייקטיבית. היא יודעת ומכירה את קיומה, היא אפילו יודעת שהיא יודעת זאת, אולם היא אינה יודעת ואינה מבינה את עצמה ואת מהותה. האדם מכיר רק מציאויות אובייקטיביות. הוא חוקר את העולם כולו, מן הכוכבים במרחק שנות אור ועד למערכת העיכול של גופו, רק דבר אחד אינו מוכר לו: הוא עצמו!
ללא תודעה אין חשיבות או משמעות לקיום העולם. רק ידיעתנו את העולם והבנת מהותו מעניקות לו את משמעותו. אולם גם האכפתיות אינה ניתנת להסברה ולהבנה בכלי ההגיון המקובלים. גם דרוין שסבר לשיטתו שהכל מתפתח מלמטה למעלה, לא יוכל להסביר אתה תודעה החורגת מגבולות החומר, ואינה דומה כלל לכל תופעה טבעית אחרת המצויה בעולמנו.