העבודה הזרה לבשה בשעתה צורות רבות שהיו שונות זו מזו. הצד השווה שבכולן היה, שהן באו להעניק הילה של קדושה לעניינים שלא היה בהם ממש, לחפצים דוממים וכדומה. במבט לאחור אנו תמהים ושואלים: כיצד ירדו הבריות לדרגת טפשות כה גדולה? כיצד יכלו לעשות מעשים כה אוויליים? מה היה התהליך שגרם לכך שבני אדם מן השורה, אנשים שניחנו בדעת ובתבונה, יסגדו ויקריבו קרבנות לדברים שהם הבל ורעות רוח, דברים שאפילו מבט שטחי מגלה שאין בהם ממש?
והנה, לפי עדות חז"ל, בימים שקדמו לתקופת עזרא ונחמיה פעל בעולם יצר אדיר של טומאה, והוא זה שדחף והסית לעבוד עבודה זרה, למרות השטות וחוסר המשמעות של שיטה זו. אולם עדיין איננו מבינים באלו אמצעים השתמש היצר הרע באותם דורות כדי ששטות זו תיקלט בלבבות? כיצד ניתן ולהחשיב עץ ואבן עד כדי נכונות של בני אדם להקריב למענם?
התשובה היא, שעל התוכן החסר ועל חוסר המשמעות שבעבודה זרה חיפתה החיצוניות המפוארת. הנוי החיצוני הסיח את דעת האנשים מחוסר המשמעות. אט אט לנוכח פאר זה התפתחה המחשבה המעוותת שהעניקה חשיבות לעבודה זרה.
כאשר נתבונן נמצא, שהתורה רמזה לנו כיוון זה באמצעות הדרך שבה היא הדריכה אותנו כיצד לאבד את העבודה הזרה ולבערה מן העולם.
הפסל עצמו אין בו ממש, וכל מתבונן רואה זאת. אילו הוא היה ניצב כמות שהוא במערומיו, איש לא היה טועה ומאמין בו. ה"תחכום" של עובדי האלילים, ובייחוד של כמריהם ושל כהניהם התבטא בכך שהם ידעו להוסיף לצלמיהם רקע מלאכותי ופרסומת. על בסיס זה ניתן היה לטעות שיישות של ממש יש כאן. אותם גויים לקחו את הפסל שהוא עצמו כמעט שאינו עושה רושם, והציבוהו על ההרים הרמים, על הגבעות הנישאות או תחת עצים רעננים. הרי לפנינו פעלול חיצוני המשווה לצלם גובה, נוי ואולי גם אימה. כנגד כל אלו אמרה התורה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים" (דברים י"ב, ב'). בכך כאילו רומזת התורה שכדי להוכיח את אפסותם של אותם אלילים עלינו לנתקם מהמקום הנאה שבו הם מוצבים, ומיד תתגלה חרפתם לעיני כל. אם יפרידו את האליל מהרקע שאליו הוא הוצמד, מיד יתגלו ממדיו הזעירים. ממדים אלו יצביעו על תוכנו הנבוב, עד ששוב לא יהיה צורך בהסברים שיבהירו שאין בו מאומה.
גם כיום, מצויים סוגים שונים של עבודה זרה. הנהירה אחר מותרות ונהנתנות כמוה בנהירה בחיים הקדמוניים אחר האלילים. גם כאן תועיל שיטת הבידוד. אם נצליח לנתק ולבודד גורמים אלו מסביבתם, נצליח גם להתגבר על משיכות אלו שמאומה לא ניצב מאחריהם.