במסכת היסורים האופפים את עמנו בגלותו עלול להגיע מצב עגום, שבו אפילו היסורים אינם מסייעים להעלות את ישראל על דרך המלך. במצב זה, חס ושלום, אין דרך אחרת מאשר לייסרם בייסורים כבדים יותר. משל לחולה שתרופות מסוימות כבר אינן משפיעות עליו. במצב זה הרופא נאלץ לטפל בו בתרופות חזקות יותר, מתוך תקוה שאלו יסייעו לרפואתו.

על כך נאמר במגילת איכה: "היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח" (א', ג'). משל נאה המשיל על פסוק זה המגיד מדובנא. משל לאדם שחלה, והרופאים הגיעו למסקנה שבמצבו אסור לאפשר לו לישון. כדי למנעו משינה נקטו באמצעים שייגרמו לו אי נוחות, ובעקבות כך הוא לא יוכל להרדם. הם השכיבוהו על פחות מצעים, משהיה רגיל בהם. בתחילה הדבר הועיל. כעבור תקופה, החולה התרגל לזאת, וכמעט שקע בתרדמה. לפיכך נאלצו לסלק את הכרים שהיו למראשותיו, ומאוחר יותר אפילו השכיבוהו על הרצפה הקרה כדי שזו תפיג את שנתו. כיון שגם זה לא הועיל בהמשך הזמן, העמידו אנשים מיוחדים שכל העת ינענעו אותו, מתוך תקוה שכך הוא לא יירדם.

זוהי כוונת הנביא באומרו: "היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח". מטרת הגלות היא התעוררות מן התרדמה והפקת לקחים מתאימים. אולם עלול להיווצר מצב ביש שבו יתרגל עם ישראל אפילו לגלות. לפיכך, עשה הקב"ה שאפילו בגלותם אין ישראל מוצאים מנוח, אולי כך הם יחדירו לליבם מחשבות נכונות ויתעוררו לשוב בתשובה.

לדעת המגיד מדובנא זוהי הסיבה שבגלות אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כי בלאו הכי הם עלולים להתרגל לצרות הראשונות. גם אם לא מוסיפים על החטאים שבעבר, מכל מקום עלולים להתרגל לצרות ולסבל עד שהללו יאבדו את מטרתם, קל וחומר שההרגל והשגרה המרדימים עלולים להוות רקע לשקיעה בחטאים נוספים.

ברוח זו תובן הקינה: "על חורבן בית המקדש… אספוד בכל שנה ושנה מספד חדש". כל שנה זקוקים אנו לקשור מספד חדש, שאם לא כן מתרגלים גם להספדים ואין מתרגשים מהם, וממילא תועלת הצרות נגוזה.