ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדייה,
בזוהר חמתך ובמרחבי שדות.
ושיר נתת בפי, הוא שיר ההודיה,
יושר למענך מלב עולה על גדות.
כי כל הנשמה,
חי, דומם וצמחייה,
כל יום יהללו י-ה.
שירת הבריאה מכונסת ב"פרק שירה". בשירת הבריאה אנו מתוודעים אל השבח וההודיה שאומרים כל הברואים, המכירים ויודעים מי יצרם. וכבר כתב רבי נחמן מברסלב את שירו הידוע, "שירת העשבים":
"דע לך, שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו / דע לך, שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו / ומשירת העשבים, נעשה ניגון של רועה / כמה יפה, כמה יפה ונאה / וכששומעים את השירה שלהם, טוב מאוד להתפלל ביניהם, וביראה לעבוד את ה' / ומשירת העשבים מתעורר הלב ומשתוקק / וכשהלב מן השירה מתעורר ומשתוקק אל ארץ ישראל / אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו / ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב".
קיים קשר בל ינותק, מאז ימי הבריאה, בין האדם לבין האילן. פתגמים רבים מחזקים את הקשר המיוחד המשליך מן העץ אל האדם ולהיפך. "נתלה באילן גדול", הווה אומר: הסתמך בדבריו על אדום גדול. "אילני סרק קולם הולך": משל לאדם ריק מדעת, שהומה וקופץ בראש. ועל הכול, עולה הביטוי "אילן היחס", סדר דורותיו של האדם. גיניאלוגיה. זוהי רשימת אבותיו ואבות אבותיו של אדם, כשהיא מתוארת בצורת אילן מסתעף.
עץ ירוק בארץ חרבה
אי אפשר להתקדם בלא להזכיר את הסיפור המסופר במסכת תענית: אדם אחד היה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא. מצא אילן שפירותיו מתוקים, צילו נאה ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו וישב בצילו. כשביקש ללכת משם, אמר: "אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים. שצילך יהיה נאה, הרי צילך נאה. ואם אומר שתהיה אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא, יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך!"
הכוונה, כמובן, לברכת הצאצאים, שיהיו משובחים כאבותיהם.
כבר בתורה, קיבלה ההקבלה, בין האדם לעץ, משנה תוקף בפסוק המפורסם: "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ' י"ט). על פסוק זה בנו חכמי המחשבה והמוסר תלי תלים של מאמרים מאלפים. שורשי העץ, כשורשיו של האדם, יונקים ממקום חיותם ומשפיעים על דור העתיד. עץ, כמוהו כאדם, הניתק משורשיו, לא יוכל להתקיים לאורך זמן!
בפרקי אבות (פרק ג') מצאנו השוואה יפה בין האדם לאילן: "כל שחוכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. אבל, כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינם מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו. ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי".
השורשים הם העיקר!