'כולם יודעים' שהאשה מופלית לרעה ביהדות! – טוענים רבים בביטחון. אל קביעה זו מתלווה חוסר ההבנה. הן התורה ניתנה מאלוקים, שהוא מקור המוסר והצדק, ועל כן היא אמורה להיות שונה, צודקת, מושלמת ומוסרית. כיצד ייתכן שהיא תפלה לרעה את הנשים אפליה ללא כל סיבה מוצדקת, רק בגלל היותן נשים?

במאמרנו זה, לא נעסוק בהפלייתה הבלתי מוסרית של האשה בכל מערכות החיים במדינה. הדברים ידועים. די לקרוא את דיווחי הביטוח לאומי על תנאי שכרה של האשה השונים משל הגבר, או על מספרן המועט של הנשים שהגיעו למעמד בכיר בפוליטיקה, בשירות המדינה ובסגל האקדמי באוניברסיטאות. קל מאד להיווכח, עד כמה יכולה מערכת המחשיבה את עצמה כשוויונית, לנהוג בצורה הפוכה במחצית מאזרחיה. אנו נעסוק, כאמור, ביחסה של התורה אל האשה, ונבדוק האם טענת האפליה אכן צודקת, או שמא היא מתבססת על חוסר ידע?

מי שמתמצא, ולו במעט, במעמדה של האם והרעיה בבית שומרי המצוות, ולחילופין, מי שמעיין במקורות היהדות הדנים במעמדה של האשה ובזכויותיה ביחס לגברים, מבין היטב, שלטענה זו אין כל בסיס. את זאת, בין השאר, נוכיח בסדרת מאמרים שתוקדש לנושא. אך תחילה נעסוק בפרמטרים הקובעים מהי אפליה פסולה.

הקריטריונים לאפליה בעייתית

אפליה פסולה חייבת להתבסס על שני תנאים מקדימים:

א. האפליה עקבית – תמיד, אבל תמיד, האשה היא המופלית לרעה, והגבר לטובה. אם נמצא שבתחומים רבים דווקא האשה היא המופלית לטובה, והגבר לרעה, יתברר שההתייחסות השונה אל מי מהם אינה נובעת מאפליה. היחס השונה נובע מסיבות של התאמה, תכונות וכדומה.

ב. אפליה לא עניינית – אפליה לא מוסרית היא זו המניחה שהגבר והאשה זהים בתכונותיהם, ביכולותיהם ובצורכיהם, ובכל זאת, אנו מעדיפים את הגבר. אם יתברר, שקיימים שינויים מהותיים בין הגבר לאשה בתכונות ובצרכים, ונצליח לזהות את הקשר הישיר שבין השוני בזכויותיהם ובדיניהם לבין השוני בתכונותיהם ובצורכיהם, אז יתברר הצדק בהעדפת כל אחד מהם בתחום התואם את אישיותו.

נמחיש זאת באמצעות הדוגמא הבאה: אדם נזקק לניתוח לב פתוח. לפניו עומדים שני אנשים מכובדים ומקצוענים, הראשון קרדיולוג, מנתח לב בעל שם עולמי, והשני, עורך דין מפורסם ומצליח. ברור, שהחולה בוחר בקרדיולוג שינתחו, ולא בעורך הדין. ולחילופין, חברו העומד למשפט, בוחר בעורך הדין ולא בקרדיולוג. ודאי שאין ב"אפליה" זו כל חיסרון, מאחר שהיא עניינית. אפליה לא הוגנת היא רק כאשר אני מעדיף (בקביעות) עורך דין אחד על פני אחר, אף שהשני אינו נופל במקצועיותו ובהצלחותיו מהראשון. בהתאם לכך, טענת האפליה מתבססת על ההנחה, שהאיש והאשה זהים. אך אם נוכיח שיש שינויים מהותיים ביניהם, ומהם נובעים השינויים בהלכותיהם, הרי אז ברור, שאין זו אפליה, אלא התאמה. התאמה בין התכונות והצרכים הייחודיים לבין התפקיד או הדרישות.

מובן, שאי אפשר להסביר במאמר אחד את כל זוויות הראיה של הנושא, ובוודאי לא את כל הציטוטים העוסקים בעניין. לפיכך, במאמר ראשון זה, נברר תחילה את הנחת היסוד המקדימה – האם מעמדה וחשיבותה של האשה אכן נחותים בעיני התורה משל הגבר, או שמא בתחומים רבים ההפך הוא הנכון.

מיותר לציין, שהדוגמאות הבאות אינן אלא 'דוגמית' בלבד מתוך רבות אחרות, אך די בהן כדי להראות, שהתנאי הראשון, שעל האפליה להיות עקבית, אינו קיים. וזאת מאחר שבתחומים רבים, מהותיים מאוד, דווקא האשה היא המופלית לטובה על פני הגבר. הבה נראה זאת:

עקביות רוחנית ומוסרית

בכל הנוגע לעקביות מוסרית ורוחנית גבוהה, שהיא הערך החשוב והמוערך ביותר ביהדות, התורה קובעת שדרגתה של האשה גבוהה משל הגבר! הוכחה לכך, שבעתות חולשה וירידה רוחנית לאומית, כמו בחטא העגל, הנשים היו המגזר היחיד (פרט לשבט לוי) שלא חטא. וכעדות חז"ל: 'בשעה שחטאו ישראל בחטא העגל, לא היתה אשה אחת שחטאה!' גם בחטא המרגלים: 'הנשים לא חטאו בחטא המרגלים'. משום כך נגזרה הגזירה (שלא יכנסו לארץ ישראל) רק על האנשים ולא על הנשים (מדרש בראשית רבה כ"א). כדאי לשים לב שהתורה אינה מהללת את צדקתן של נשים אלה כשוות ערך לגברים, אלא כנעלות, ערכיות ועקביות יותר מהגברים. הן במקום הראשון, והגברים מאחוריהן.

וכדי שלא נטעה ונחשוב שרק באותו דור היתה מעלתן הרוחנית של הנשים כה גבוהה ועקביותן הרוחנית היתה חד-פעמית, קובעים חז"ל: ש'בנות ישראל קדושות וטהורות הן' (ספרא כי תצא). הדבר טבוע כתכונה בבנות ישראל שבכל הדורות.

הנשים והנבואה

המדרגה הגבוהה ביותר של האדם בקשר עם האלוקים היא הנבואה. מעניין לבדוק אם היו נשים נביאות, ומה היה מספרן ביחס לנביאים. כלומר, האם רק הגבר יכול להגיע לפסגה, או שמא יש הפתעות. ובכן, מתברר, שאף בתחום זה אין שום עדיפות לגברים. כי 'כשם שעמדו להם לישראל ששים ריבוא נביאים, כך עמדו להם ששים ריבוא נביאות', (מדרש שיר השירים רבה כ"ב). אותו מספר בדיוק!

יתירה מזאת, היו נשים בהיסטוריה היהודית, שהעפילו ברמת נבואתן לפסגה גבוהה יותר מן הגבר. הכוונה אל שרה אמנו, שאברהם אבינו, העומד בראש הפירמידה הרוחנית של העם היהודי, נצטווה: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' (בראשית כ"א) – (וזאת משום) 'שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות!' (שמות רבה א'). שרה, האשה, היתה נביאה גדולה מאברהם!

חשוב מאוד שנזכור כי קביעה זו אינה 'סוד' הידוע לבודדים בלבד, אלא פסוק מפורש בתורה שאותו לומד העם היהודי כולו כבר בגיל חמש! זאטוט בגיל חמש, כבר יודע שבעיני התורה, שרה, האשה, יכולה להיות נביאה גדולה מאברהם אבינו, הגבר!

פטור הנשים מלימוד תורה

'תלמוד תורה כנגד כולם' – מצוות לימוד תורה היא מהמצוות הגדולות והחשובות ביהדות. אך זוהי מצווה לגברים בלבד. הנשים אינן מצוות במצוה זו. לכאורה, ניתן היה להסיק מכך, שהנה מצאנו מחסום המונע מהן להגיע לפסגה רוחנית כשל הגבר. שכן איך תוכלנה להגיע לפסגה, כאשר אין להן אמצעי המוביל אליה – מצוות לימוד התורה?

לאמיתו של דבר, הדבר אינו נובע ממעמד רוחני גבוה השמור לגברים בלבד. להפך, הגבר מחוייב בכך, מאחר שהוא אינו יכול למצות את יכולתו הרוחנית ללא עמל ויגיעה בתורה. לעומת זאת, האשה, מפאת מעלתה הרוחנית הגבוהה, הטבועה בה כחלק ממהותה, אינה זקוקה לכך. הדבר דומה לספורטאי בעל כושר גופני גבוה, וחברו המסורבל ששריריו מאובנים, העומדים להתחיל בתחרות ספורטיבית. האיש שאינו מאומן יאלץ לעמול קשה מאוד כדי להגיע להישג כלשהו, בעוד שחברו הספורטאי, די לו באימוני כושר בודדים כדי להגיע אל הפסגה. וכך אומר המהר"ל מפראג, מגדולי פרשני התלמוד וחכמת ישראל, בלשונו:

'אבל הנשים ראויים ומוכנים לה (לתורה) מצד עצמם (כלומר, מצד מהותן הייחודית)… ובמעט הסיוע שמסייעים לתורה (ששולחות את בעליהם ובניהם ללמוד תורה), שכרם גדול מאוד… אבל האנשים צריכים מצד זה (כלומר, כתוצאה מכך שאין להם את מדרגתן הגבוהה של הנשים), שיהיו עמלים וטורחים בתורה מבלי מנוח לילה ויום' [מהר"ל באר הגולה דרוש על התורה (כח)].

הגבר צריך לעמול קשה מאוד כדי לזכך את עצמו, בעוד האשה – די לה במה ששולחת את בעלה להשתתף בשיעורי תורה ואת ילדיה לבית-ספר תורני כדי להתקרב אל הקב"ה ולזכות ל'שכר גדול מאוד'! ולא די בכך, אלא שלאפליה זו יש גם סיבה מעניינת: האשה אינה זקוקה לכך! האם עוד יכול אי מי לומר שמעמדה של האשה נחות משל הגבר?…

האשה ואלוקים

יכולים אנו להוסיף דוגמאות רבות נוספות, אך נסתפק בזו האחרונה:

'כל השם עלילות דברים על אשתו ראשונה, והוציא עליה שם רע, כאילו הוציא על הקב"ה! (זוהר ואתחנן רס"ו).

בנצרות, להבדיל, האשה היא 'בת השטן'. באיסלאם, להבדיל, מעמדה כשפחה. ואילו ביהדות, הקב"ה לא רק מגונן עליה ואוסר להשמיצה, אלא שהוא מעמיד את עצמו במקומה – 'כאילו הוציא על הקב"ה!'

אמת, לא נגענו ב'שלא עשני אשה', ובשינויים המעשיים שבין הגבר לאשה, שכן בכך נעסוק בפרקים הבאים. אך די בציטוטים הבודדים שהבאנו היום, כדי להבין את התייחסותה האמיתית של התורה לנושא זה.

בפרק הבא נעסוק במעמדה המעשי של האשה, בהשוואה אל הגבר, וכיצד התורה שומרת על זכויותיה, לעתים על חשבון הגברים. בפרק השלישי נעסוק בפרמטר השני שקבענו, ובו נסביר ונוכיח כי לא רק שהאשה שונה מהגבר, אלא שהפלייתה, לכאורה, נובעת משונותה.

נתמקד עתה במישור המעשי – בזכויותיה ובחובותיה לעומת הגבר. גם בתחום זה הדברים ברורים מאוד. בתחומים רבים האשה היא זו שמועדפת לטובה על פני הגבר, כפי שנראה במקורות הבאים:

'יתום ויתומה שבאו להתפרנס (מקופת הצדקה), מפרנסים (תחילה) את היתומה, ואחר כך מפרנסים את היתום' (כתובות סז).

כך גם בחלוקת 'מעשר עני' – נותנים לאשה תחילה, 'משום זילותא' (כלומר, בושה) – 'מפני שבושתה של האשה (לחזר על הפתחים) מרובה משל האיש'. (יבמות ק).

העדפה זו, אין משמעותה רק לקדימה בזמן – מי ימתין פחות זמן בתור, אלא שהגברים ממתינים בעיניים כלות שכל הנשים הנזקקות יקבלו את הדרוש להן, ורק אז, אם עוד נותר משהו בקופה, יקבלו הם…

מיותר לציין, שכלל לא משנה מיהו הגבר הנזקק ומהי חשיבותו וייחוסו, תמיד הוא יקבל אחרי כל אשה, מי שתהיה!

הבעל ואשתו – מי המועדף?

העדפה זו נכונה לא רק במישור הכללי, אלא אף בחלוקת ה'עוגה' הביתית. גם שם מעגנת התורה את זכויותיה המועדפות של האשה:

'לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו' (חולין פ"ד).

נשים לב, אין מדובר על שוויון בין האשה לבעלה, שהיא מקבלת כמותו, אלא על הפלייה ברורה – היא מקבלת יותר ממנו!

ומה יעשה גבר שמסתפק במועט (למרות שיש לו אמצעים לחיות ברחבות רבה יותר), האם מותר לו לדרוש מאשתו שאף היא תחיה ברמת חיים דומה?

'אמר רבי אליעזר: עולה עימו ואינה יורדת עימו!' (כתובות סא).

כלומר, במקרה שהאשה הורגלה לפני נישואיה לרמת חיים גבוהה מזו שבעלה חי בה, הוא חייב לספק לה את רמת החיים הגבוהה שהיא רגילה בה! מאחר שהיא 'אינה יורדת (מרגילותה, להשתוות) עימו'.

ומה דינו של גבר הרגיל לרמת חיים גבוהה, בעוד אשתו הורגלה בבית הוריה לרמת חיים נמוכה בהרבה? התשובה ברורה: היא 'עולה עימו' – הוא מחויב להשוות את רמת חייה לזו שלו המועדפת! (כתובות סא). כלומר, הכלל הוא אחד – האשה מרוויחה את המרב בכל מצב.

אך רגע, זה לא הכול. חובות אלו אינן אמורות רק ביחס לבעל האוהב את אשתו וחפץ לפנק אותה. גם כאשר הבעל כועס, ואפילו שונא את אשתו, ופעמים, בצדק, כיון שהיא ממררת את חייו, גם במקרה זה, דואגת התורה לאשתו, ובעלה מחויב בכל האמור!

זוהי גישתה של התורה. ועוד לחשוב שהגבר מועדף לטובה…

נתאר לעצמנו גבר שמעוניין לנטוש את כל עסקיו ולהתמסר רק ללימוד תורה. לכאורה, האידיאל שאין אלא לברך עליו. ומה יהיה על הפרנסה? האשה תדאג לכך! בתרבויות גבריות שבהן האשה נועדה לשרת את הבעל (בשונה מהיהדות הרואה בגבר ובאשה שותפים), אין ספק שזו זכותו המלאה של הבעל. אך מהי דעתה של התורה? הבא נראה:

'אם ירצה אדם שלא לזון את אשתו, אינו רשאי' (גיטין פא).

 הדבר מותנה בהסכמתה המלאה של אשתו. וזאת מאחר שאת עול פרנסת הבית הטילה התורה על כתפיו של הבעל באופן בלעדי.

הרי לנו, שאפילו בדבר שנוגע למעמדו הרוחני של הבית כולו, שהרי ברור הוא, שאינה דומה אישיותו הרוחנית של האדם השקוע בעולם העסקים והכסף, לזו של מי שמקדיש את חייו לחיי הרוח. וההבדל אינו רק בין שני אלו, אלא הוא משפיע מאוד גם על ילדיהם. עם זאת, אין לגבר הזכות לעשות זאת, אלא בהסכמתה המוחלטת של האשה.

אשתו ואביו – מי קודם?

ומה יעשה הבעל כאשר יש שניים שזקוקים לו – אשתו ואביו, הגבר? ונזכור, האב הוא זה שפרנס אותו כל שנותיו הראשונות, כך שמלבד מצוות 'כיבוד אב ואם' יש גם חובה מצפונית של הכרת הטוב. ובהתאם לכך, אולי האב קודם לאשה? הבה נראה מה אומרת התורה:

'פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה, עד שיהיה לו [די] פרנסתו. ואחר כך יקדים פרנסת אביו ואמו – אם הם עניים' (שו"ע יו"ד סי' רנ"א ס' ג').

כלומר, התורה אינה מחייבת את האדם לפרנס את הוריו כאשר אין לו די לעצמו. וכשיש לו רק סעודה אחת, הוא אינו חייב להתחלק עימם במנתו המצומצמת. אך שונה הדבר ביחס לאשתו. כאן הוא חייב לחצות את סעודתו האחת לשניים, ולהעניק את מחציתה לאשתו, אף שהוא יוותר רעב! הבא נראה את לשון הפסיקה:

'מי שאין לו מזונות, אלא (ל) חד יומא (כלומר, ליום אחד בלבד), חייב לזון מיניה (מהם) את אשתו!' (שו"ע אהע"ז סי' ע' ס' ג').

מדהים עד כמה התורה מחייבת את האדם להעדיף את אשתו על פני כל האחרים.

סיפוק צרכיה הנפשיים

ומה בנוגע לצרכיה האחרים, הנפשיים, של האשה, אהבתה וכיבודה?

'האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו… עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה וכו".

לדברים אלו יש עוצמה מיוחדת. אין זה רק החיוב המדהים של הבעל היהודי להשוות את אשתו אליו – 'אוהבה כגופו', ואף העדפתה על פניו – 'מכבדה יותר מגופו'. אלא שהקשר עם אלוקים מותנה בעמידתו במחויבותו זו – מי שחפץ שאלוקים ייענה לבקשותיו ולתפילתו, מה עליו לעשות? מהו המסלול המועדף? – אהוב וכבד את אשתך ברמה המקסימלית.

מיותר לציין, שאין דת או תרבות אחת בעולם, אף מאלו המתיימרות לשוויון אמיתי, שתאמר שלא רק שעל הגבר לאהוב ולכבד את אשתו ברמה האמורה, שזה אומר, להעניק לה על חשבונו, אלא שהקשר הרוחני של האדם עם אלוקיו, מותנה ביחסו אל אשתו! זוהי קביעה מדהימה בעוצמתה – אחרי כל זעקות השבר על אפליית האשה, כביכול. וכי יש מישהו שמתקרב בכלל להגנה כזו על זכויות האשה?!!!

ונזכור, הלכה זו, כאמור, איננה רק בגדר 'המלצה למעוניינים', אלא חיוב על כל אדם, וללא כל קשר למעמדו הבכיר או לטיב הזוגיות שלו עם אשתו.

יתירה מכך, שכרו של המכבד את אשתו אינה רק במישור הרוחני – הקשר הישיר והמיוחד עם אלוקים, אלא אף ביחס לאדם הממוצע שפרנסתו וצרכיו החומריים הם העומדים בראש מעייניו – אף הוא מוזהר ב'מקל וגזר'. וכדברי חז"ל הבאים, שכל הברכה בביתו של האדם ובפרנסתו, תלויה בדבר אחד, בכיבוד אשתו! וכמאמרם:

'אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו. שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו!' (ב"מ נט).

מדהים. אך אין זה הכול. כי חיוב זה נאמר לא רק באשתו של אדם שהיא שותפתו ועזרתו בכל תחומי חייו, אלא גם בנוגע לגרושתו. במקרים לא מעטים יתכן שהיא זו שמיררה את חייו, ובכל זאת, אף אותה הוא חייב לכבד! וכמאמרם ז"ל:

'כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו, כן חס על כבוד גרושתו' (ירושלמי כתובות פי"א).

רגע, זה אומר, שאסור לגבר לרכל על גרושתו, או לפחות להסביר לחבריו כמה היא בעייתית? אכן כך. הגבר מצווה לשמור ולחוס על כבודה של גרושתו, וזאת מאחר שהיא היתה פעם אשתו!

ויש תחום נוסף, מיידיות הענישה האלוקית. כאשר אדם חוטא, אלוקים ממתין ואינו מעניש אותו מיידית, וזאת כדי שהקשר בין החטא לעונשו לא יהיה ברור וגלוי. כך יוכל להאמין מי שחפץ להשלות את עצמו, שאין קשר בין אסונו לבין חטאיו שלפני עשר שנים. ממילא הבחירה החופשית לא תיפגע, והמעוניינים יוכלו להמשיך ולחטוא בלי שאימת העונש תמנע זאת מהם. כלל זה נכון אף ביחס לחטאים החמורים ביותר – אלוקים שומר את הענישה להזדמנות אחרת. ובכל זאת, יש יוצא מן הכלל אחד, זהו אדם שמצער את אשתו. גבר כזה נענש משמים מיד! וכמאמרם ז"ל:

'אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת (כלומר, בצער) אשתו (שלא לצערה), שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה (הענישה השמיימית הבאה עבורה) קרובה!' – כלומר, העונש על כך בא מיידית! (ב"מ נט וברש"י).

הגנה מדהימה של אלוקים על הנשים.

ועדיין זה לא הכול. כאשר גבר מעליל עלילת שקר על אשתו, אלוקים מעמיד את עצמו במקום האשה כדי להגן על שמה הטוב. והוא מתייחס אל הבעל המעליל כמו שהוא העליל עליו. לא פחות! הבא נראה זאת בלשון התלמוד:

'כל השם עלילות דברים על אשתו ראשונה, והוציא עליה שם רע, כאילו הוציא על הקב"ה!' (זוהר ואתחנן רס"ו).

גברים רבים משוכנעים בעליונותם השכלית על פני נשותיהם. הם רואים את עצמם כחכמים ויודעי הכול, כך שהם אינם זקוקים לעצות נשותיהם. זהו הלך חשיבה גברי מוכר. אך מהי דעתה של התורה על כך? הבא נראה:

'בכל דבר בביתו [כלומר, בענייני הבית] ישמע לדברי אשתו'.

והדבר נכון אף כאשר מדובר בגבר מכובד, שלדעתו, אין זה מכבודו להתייעץ עם אשתו 'עקרת הבית'. וכבר המשילו זאת חז"ל לבעל 'גבוה' [בעיניו], שעליו לגחון ו'להתכופף' אל אשתו הגוצא, ה'נמוכה' בעיניו, כדי לשמוע את עצתה!:

'אשתך גוצא – גחין ולחיש לה' (חולין פד).

מיותר לציין שיחס זה אינו עולה בקנה אחד, עם תדמית המסכנות של האשה היהודית הממלאת את תפקיד ה'שפחה', שוטפת הכלים ומחתלת התינוקות, כפי שטוענים ה"ידענים" למיניהם.

ואיך, באמת, אמורים להראות חייה של האשה היהודית – להתעסק כל ימיה בשטיפת כלים, רצפות וטיפול בילדים, ולאפשר לבעלה, הגבר, לנוח מרוב מנוחה על כס האפנדי המכובד?

הבה נראה שוב את התייחסותה יוצאת הדופן של היהדות אל חובות הבעל לעזור לאשתו. וכך הם דבריו של רבי חיים ויטאל:

מידותיו של האדם נמדדות אך ורק על פי יחסו אל אשתו. כלומר, גם האדם שעסק כל חייו בגמילות חסדים לנזקקים זרים: הלווה לאחרים, ביקר חולים, סעד זקנים ואלמנות וכדו', אם אך הזניח את אשתו, ובביתו היתה דרכו להקפיד, ולא התפייס ולא נשא בעול (הבית) – זה מכריע את דינו, ולא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים! (הדברים מובאים בהרחבה ב'חוברת הדרכה לחתנים' עמ' 10).

הדבר מדהים. אדם יכול לעסוק כל חייו בגמילות חסדים, אבל כשהוא יעלה לשמים אחרי מותו, יתברר לו שהוא לא עשה כלום! כלום! ומדוע? מפני לאשתו הוא לא עזר והתייחס אליה בקפדנות…

ויש עוד אפליות שונות ומגוונות, שחלקן עוסק ביסודות היהדות, ואף בהן מובטח מעמד האשה כראוי לה. ובחלק מהן נעסוק בעתיד. ובינתיים? נקרא שוב את האמור, ונבין שאין עוד צדק ואמת מלבד הצדק האלוקי.