משה נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל. הוא התבקש ל"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך" (במדבר ל"א, ב').
בלק, מלך מואב, קרא לבלעם לקלל את עם ישראל. משנכזבה תוחלת בלעם, הציע לבלק פתרון לבעיית הנוכחות העברית המאיימת על גבולות ארצו – הכשלת העם בזנות.
בלק שקיבל רעיון מקורי זה, הפקיר את בנות עמו לפיתוי בני ישראל. הוא מצא שותף נלהב למזימתו – את מדיין. אף מדיין תרם את נשות שבטיו למבצע ההכשלה. הנזק, שנגרם לעם ישראל היה עצום. המגפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.
עתה הגיעה שעת הנקמה. והנה, תביעת הנקם היתה סלקטיבית. על מואב, יוזם הפגיעה בבני ישראל, לא יצא הקצף. נגדו – לא הוכרזה מלחמה. הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כרת ברית בלתי קדושה עם מואב כדי לפגוע בישראל. מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?
אין להתנפל, איפוא, על אויב סתם. חייבים לקחת בחשבון גם את מניעי איבתו העמוקה. אם כי שווים היו מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו במניע למעשיהם.
מואב פחד. הוא חשש כי עם ישראל יכבוש את ארצו. פחד זה הניעו לפעול נגד העם שיצא ממצרים. זהו פחד לגיטימי ומובן, והוא מהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך מדיין בא בשם האיבה בלבד, אנטישמיות לשם אנטישמיות. בני ישראל לא סיכנו את ארצו, ועל כן יצא דינו לכף חובה.
מותו של משה היה תלוי בתוצאות מערכה צבאית זו. אוזנו היתה קשובה היטב לפסקה הכלולה בצו הנקמה: "אחר תאסף אל עמך" (שם). הוא ידע, איפוא, שמבצע זה יהיה האחרון בחייו. ואם כך, הרי –
במשה עצמו תלוי תאריך פרידתו מן החיים. ברצותו יקרב יום זה, וברצותו ירחיקו. קיום מצוה זו נתון בידיו. הוא יכול לנקוט טקטיקות של השהיה, להרבות בהכנות למבצע, להרוויח זמן. משה ניצב לפני מבחן אישי עליון.
ומשה החליט. טובת הכלל קודמת. מלחמה זו היא לטובת עם ישראל. מטרתה לנקותו כליל מן הטומאה המדיינית שדבקה בו. הוא לא התמהמה, הכין את הכול למלחמה ובכך חתם במו ידיו את גזר דינו.
אולם העם סירב לצאת למלחמה. היה צורך לגייסם בעל כורחם:
"וימסרו מאלפי ישראל" (שם ל"א, ה').
ברגע המשבר התגלתה חיבת העם למנהיגו. בעתות רגיעה ושלום ירדו לחייו, אולם עתה מוכנים הם אפילו להפר מצווה אלוקית, ובלבד שהאיש יישאר במחיצתם תקופת חיים נוספת. אף הם עמדו, כמסתבר, במבחן. במבחן האנושי של הכרת טובה למנהיג, שכה הרבה להיטיב עמהם.
