האדם בהתייחסותו האישית לגורל, לזולת ולאלוקים, הופך הוא את העולם לטוב או לרע.
פרשתנו היא פרשת סיפורה של פרה יוצאת דופן. פרה המזמנת לאדם פגישה מרוממת עם האלמוות בעודו חי.
פרה זו כשרה לתפקידה רק כשהיא "אדומה תמימה" (במדבר י"ט, ב'). כלומר, שתהיה תמימות באדמימות. שאם היו בה שתי שערות שחורות – פסולה" (רש"י) .
פרה זו חריגה לכל הדעות. אומות העולם לעגו לה בכל הזדמנות, במיוחד כששמעו מה היהודים עושים עמה. גם שלמה המלך, שהמקרא הכריז עליו ש"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מלכים א', ה', י'), הודה בעומדו מול פרה זו ואמר: "אמרתי אחכמה והיא (מצות פרה אדומה) רחוקה ממני".
מדוע?
משום שבמצווה טמון פרדוקס, והסתירה הפנימית היא מהותה.
תפקיד הפרה האדומה לטהר את האדם מישראל מטומאה, שנטמא בה כשנגע במת. טהרה זו נחוצה לו, כדי שיוכל לבוא בשערי המשכן או המקדש.
למרבה הפלא, בעוד פרה זו מטהרת בהזיית אפרה את הטמאים, הרי טימאה את הכהנים הטהורים שהתעסקו בהכנתה למצוות הטהרה.
עלינו להסיק איפוא, שבאפר הפרה האדומה טמונים בו זמנית כוחות מנוגדים בתכלית. כלום ייתכן הדבר, גם טומאה וגם טהרה במחיצה אחת?
רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: "חייכם! לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה'" (מדרש תנחומא, שם).
בדבריו יצאה לאור אמת גדולה המתייצבת מול התפיסה האלילית שעדיין שלטת בחברה האנושית.
אין בעולם, טען באוזניהם, כוחות מאגיים אפלים השולטים באדם בצו גורל עלום כלשהו, שאין להשתחרר ממנו. לא קיימים כוחות דמיוניים, המכתיבים את מהות חייהם של הבריות וכופתים אותם באזיקי טומאה כלשהי. המציאות החומרית ניטרלית היא. אינה טובה ואינה רעה. האדם במחשבתו ובמעשיו יוצר את הטומאה או את הקדושה. במוסריותו או באי מוסריותו קובע הוא את איכות חייו. בהתייחסותו האישית לגורל, לזולת ולאלוקים, הופך הוא את העולם לטוב או לרע. ובעיקר, בציותו לחוק האלוקי שהוא מעניק בו ערך למציאות חייו.
אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם, בציותו למצווה, הוא המעניק לה את הסגולה הזאת.
הוא גילה שהפרדוקס עצמו בא לרמז על ההרמוניה האלוקית שבה מתאחדים ההפכים.
על כן אין תשובה מלאה והסבר מקיף למצוות פרה אדומה. שכלו של האדם והגיונו קולטים אך ורק את המציאות המוחשית, את עולם העובדות המעשיות, וכלפיהן הוא מסוגל לקבוע את יחסו הנכון, אבל לא כלפי מה שמעבר להן.
אולם על לבו של אדם אין חלות מגבלות ההיגיון. במערכות נשמתו הוא מסוגל לחוש בעוצמה רבה את מה ששכלו אינו מסוגל להסביר לו. וכאשר קיים היהודי בתקופת בית המקדש את מצוות ההיטהרות מאפר הפרה, הוא ידע והרגיש כי הביאה אותו הזאה זו מחדש אל שערי האלמוות, בעודו חי.
שכן, מה פשר האלמוות בתפיסת היהדות? הביטוי העליון של החירות.
