המסע הגדול למדבר החל. שלא כמצופה נמשך המסע ארבעים שנה. מסע שהפך לכור מבחן לעם ישראל, ובו נחשפו אופיו ותכונותיו לטוב ולרע.
בטרם יצאו לדרך, קיים משה שיחה עם חותנו יתרו. שיחה קצרה המלמדת על תחושת האחריות העמוקה של משה כלפי עמו ועל כשרון ראיית הנולד שבו נתברך.
וכך התנהלה השיחה: "נוסעים אנחנו אל המקום, אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה איתנו והטבנו לך…" (י', כ"ט).
אולם יתרו משיב בשלילה. האיש שנפלאות יציאת מצרים וקריעת ים סוף טלטלו אותו מביתו שבמדין והביאוהו לנטוש את מעמדו ואת כהונתו, לנדוד אל המדבר, לשהות שם בצל גדולת חתנו – חפץ עתה לשוב לביתו: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (שם, ל').
אך משה מפציר בו: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים" (שם, ל"א).
בדבריו של משה ניכר שהוא זקוק לחותנו המדייני, הוא חפץ בו כ"יועץ לתפקידים מיוחדים".
והדברים תמוהים.
המדייני הנכרי – אף כי הכיר באלוקי ישראל ובתורתו – יהיה לעיניים לעם ולמשה? וזאת בשעה שהשכינה שורה על המשכן, ומשה המנהיג חוסה בצל הנבואה האלוקית המובילה אותו? לאיזה זוג עיניים נוספות זקוק הוא?
אכן – "עיניים" הוא יתרו. עיניים חשובות.
ליתרו היתה תכונה ומעלה החייבת להיות לנגד עיניהם של ישראל בכל מסעיהם. זו מעלה שאיש מבני ישראל באותו דור טרם בורך בה. זו תכונת ההליכה נגד הזרם שהפגין יתרו בעצם בואו אל המדבר.
ועל כן טען משה באוזניו: אנו זקוקים לך, כי אתה סמל חי ליכולת ההתגברות על קשיים וליכולת להתמודד עמם. לעם ישראל עצמו לא היתה ברירה. מסלול המדבר הוא עתה עבורו מסלול החיים היחיד. אולם עצם היותו כפוי יוצר את החשש שקשיי הטלטולים יעוררו בקרבו את המרירות. הקשיים עלולים להרתיעו מהמשך הדרך.
על כן, מסוגלת דוגמת חייך, יתרו, לשמש מופת, להיות ל"עיניים". נצביע עליך כדי לשאוב עידוד בשעות הקשות שתבואנה. באת למדבר מרצונך החופשי, בהותירך מאחורי גבך מעמד מכובד, משפחה ותנאי מגורים נאותים. באת עקב הכרת האמת שבלבך בלא להתחשב בקשיים.
ולנו תהיה אור בעיניים.
