הבהמות והחיות הן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור שאין היתר האכילה והזביחה מתיר לו להתעלם מרגשותיהן.
אזהרה זו כלולה באיסור התורה המכונה בשם: "צער בעלי חיים". האיסור בונה מודל של התייחסות לעולם החי. התורה דנה בו במקומות מספר וכל פעם מאספקט שונה. בפרשת אמור מתייחסת ההוראה ישירות לעניין השחיטה וההקרבה. וכך נאמר שם: "שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב, כ"ח).
ביום שאתה שוחט את הפר האב או את הפרה האם, אל תיטול גם את נפשו של העגל – הבן שנולד מהם. צו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם או את האב.
מה טמון בהוראה זו?
רגישות לרגשות הבהמה ומודעות אנושית לעובדה זו, המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית בלבנו.
וכה הם דברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים":
"אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כוח הפועל המדמה (תכונת הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם" (שם חלק ג').
דברים אלו הם מפתח להערכה נכונה של עולם החי, שעליו מבוססת מערכת הצווים של "צער בעלי חיים".
תחושת עליונותו של האדם גורמת לו לחשוב שהיקום על הדומם, הצומח והחי שבו – הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. השקפת התורה בעניין זה שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה שעליהן חונכנו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר, אולם לא בלי גבול. במישור שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים – אין לנו זכויות יותר ממנה. המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית בגוף האדם ובגוף הבהמה דומה. כשם שברור לנו שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה אסור לנו לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.
שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. כבד אותו בכל מקרה. שחיטת שניהם ביום אחד היא תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.