מדוע מחמירה התורה ומחייבת את החוטא בשגגה להביא קרבן? " נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'… ועשה אחת מהנה " (ויקרא ד', ב') . הלא ברור לנו, שאילו היה החוטא מודע למעשיו, לא היה נכשל בהם. הרי בסך הכול אנו בני אדם שהטעות רובצת לפתחם!
לא מעשה השגגה בפועל הוא הגורם לחובה של הבאת הקרבן, כי אם המסתתר מאחוריו. המעשים שאנו עושים ללא משים וללא כוונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, הם הצומחים מעומק אישיותנו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת וההכרה. אדם עדין ומנומס באמת לא יקלל ספונטנית בשעה שמתנגשים במכוניתו מאחור. אולם אם בכל זאת, הוא לא התאפק, ובהזדמנות זו סינן קללה מפיו, הרי שעדינותו אינה כה מושלמת, כפי שהניח כל ימיו בשעה שסכר את פיו.
התורה מבקשת להקים חברה של אנשים הבריאים ברוחם – עד לרבדים הפנימיים ביותר. על כן היא אינה מוותרת בנקודה זו. היא דורשת מהחוטא בשגגה לעשות משהו בנידון כדי לנקות גם את סתרי הלב.
אמנם המעשה נעשה בשגגה, אך הוא מגלה כי בנפש שוכן החטא. המעשה הוא איפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, את פיתוליה ואת חסרונותיה. באמצעותו מתבונן האדם בשגגותיו ויודע מה עליו לתקן.
זאת ועוד, השגגה חושפת לא רק את העבר הסמוי, הטמון בלב. היא גם פותחת פתח לעתיד מסוכן מבחינה רוחנית.
מעשים רעים, אפילו אלו שנעשו בתום לב, משנים את הוויתו של האדם. הם שוחקים את מוסרו ועלולים לדרדרו למצב שלא היה מאמין כלל שאי פעם ייקלע אליו.
משום כך, מיד לאחר המעשה הראשון הסוטה מהמסלול הטוב, בטרם יתפתח התהליך השוחק, מביא האדם קרבן. קרבן המזעזע את אישיותו, עוקר טעויות, דמיונות שווא ומחשבות אוון ומשיב את האיזון המבורך אל לבו.
