אחד הטעמים לאיסור עשיית ל"ט מלאכות בשבת הוא מפני שבשבת אנו שבים למצב בו היה נתון אדם הראשון קודם חטאו. לכן, אל לנו לעשות בו מלאכה, אלא עלינו לעסוק ביום זה בענייני קדושה. עבודת הקודש של ששת ימי המעשה היא להפוך את המעשים הגשמיים למעשי מצוה וקדושה, ואילו בשבת כל עסקנו הוא רק בקדושה עצמה.
בכל מלאכה ניתן לקיים מצוה: אדם החורש את שדהו, מקיים את "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", זורע, מקיים "לא תזרע כלאים". כל מלאכה מובילה את עושיה לדעת את ה' ולהתקרב אליו. אם אכן האדם יוצק תוכן רוחני למלאכתו, הוא יוצר בכך כלי לעבודת ה'.
יסוד הקמת המשכן היה אף הוא מושתת על דרך זו. העם לקח חומרים גשמיים והשתמש בהם לעבודת ה', תוך כדי עשיית ל"ט מלאכות, מתוך מטרה לבנות מקום לשכינה.
טמון כאן יסוד עמוק: במה בונים בעולם הזה מקום למלכות שמים? דוקא בעזרת סממני העולם הזה. רצון הקב"ה הוא שננצל את הגשמיות כולה לצורך הכנת מקום לשכינה, ובאופן זה יוכל ה' למלוך עלינו ועל מעשינו כאן, למטה. במשכן שימשו כל המלאכות הגשמיות הללו לעבודת ה'.
בהתאם להנחה זו נבין את הקשר בין ל"ט מלאכות שבת לבין מלאכת המשכן. השבת היא כעין בנין המשכן: פעולת ישראל במשכן בימות החול תוך כדי עשיית ל"ט המלאכות לשם הקדושה, בהופכם את הגשמיות לעולם רוחני, ובאותו אופן בשבת אנו עושים זאת בצורה הפוכה: על ידי שביתה מל"ט המלאכות ההופכות את החול לקודש.
שבת היא "מעין עולם הבא". לכן, עלינו להפסיק ביום זה את עיסוקינו. השבת כולה קודש, לא מעורבים בה יסודות של חולין, ובאופן זה שורה בה הקדושה ששרתה במשכן בעומדו על תילו.
