המפגש היה רווי מתח. בכל מעשיו עד כה חתר יוסף לרגע זה. המתחולל עתה הוא המבחן שהחליט לכפות עליהם, בטרם יגלה להם את זהותו האמיתית. שני הצדדים, במיוחד יהודה ויוסף, התעלו בהתנצחות זו אל המיטב שבאישיותם.
תמונת המצב ברגע העימות היתה כדלהלן:
המושל זעם על גניבת הגביע. אנשיו רדפו אחרי האחים והאשימום בפשע. הללו, דחו על הסף את האשמה, ובמו פיהם קבעו את דין הגנב אם ימצא:
"אשר ימצא איתו מעבדיך – ומת" (בראשית מ"ד, ט'). כה בטוחים היו בצדקתם. אולם, לחרדתם הגדולה, היה "הגנב" בנימין, צעיר האחים (שלא ידע כי בפקודת יוסף הוטמן הגביע באמתחתו).
האחים הובלו אחר כבוד אל ארמון המושל. הלה פסק כי: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם" (שם, י"ז).
האחים עמדו הלומי רעם. העונש היה כבד מנשוא. הם הבטיחו לאב הזקן, שמאן לשלוח את בנימין מצרימה, כי ישיבוהו בכל מחיר. במיוחד, הגדיל יהודה, שאמר: "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו… וחטאתי לך כל הימים" (שם מ"ג, ט').
עתה עמדו חפויי ראש לפני המושל, בלא מוצא מן הסבך שנקלעו אליו. יהודה, שאחריותו היתה רבה ביותר, נטל את יוזמת הפעולה לידיו: "ויגש אליו יהודה" (שם מ"ד, י"ח).
יהודה החליט להלחם. להלחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של האחרון הוכחה. הכול תלוי עתה במוצא פיו. הוא פתח בנאום שכולו פיוס וניסיון להבקיע, מבעד למעטה הקשיחות, אל לבו של האיש. יהודה פתח בסיפור השתלשלות המאורעות עד לרגע זה. הוא סקר את התנהגות המושל איתם, את חשדותיו ואת התנכלויותיו. לאחר מכן החל לתאר מה עלול לקרות עתה. תיאר את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, אם גם בנה השני של רחל לא ישוב לביתו. לבסוף, הציע יהודה למושל את ההצעה הבאה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, והנער יעל עם אחיו" (שם, ל"ג).
זוהי נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם אם בתמורה ישוחרר אחיו הקטן.
האחים מכירים עתה בכל נימי נפשם שחטאו במוכרם אותו לעבד לפני שנים רבות. יהודה, המוכן עתה למסור את נפשו למען חירות בנימין, הוא ההוכחה לכך. עתה יתגלה לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע נהג איתם כך ומדוע בא עליהם בעלילות.
ויוסף התגלה אל אחיו!
