מבני ישראל, דור יוצאי מצרים, נדרשה הכנה רבתי לקראת קבלת התורה. ביחס לכל המצוות נאמר הכלל (עמוס ד', י"ב): "היכון לקראת אלוקיך ישראל", קל וחומר כאשר מדובר בקבלה כוללת של התורה ותרי"ג המצוות. ואכן התורה פירטה בהרחבה את פרשת ההכנה לקבלת התורה. עוד בימים הראשונים לאחר יציאת מצרים החלו בני ישראל לספור את הימים והשבועות לקראת מתן תורה.
ההכנה לקבלת התורה קיבלה מימדים עמוקים יותר בראש חודש סיון, היום שבו הגיעו למדבר סיני, חנו מול הר האלוקים 'כאיש אחד בלב אחד', מוכנים ומזומנים לשמוע את דבר ה'. אז נצטוה משה להודיע לעם כי עליהם להוסיף הכנה על הכנתם, ולהתקדש בשלושת ימי ההגבלה, כדי שיהיו ראויים לקלוט את הארת המעמד הגדול, שכמוהו לא היה וכמוהו גם לא יהיה בתולדות האנושות.
קשרי האהבה ההדדיים שבין הקב"ה וכנסת ישראל, הינם עמוקים, עד כלות הנפש. נכונותם של יהודים לקדש שם שמים, אפילו במחיר מסירות נפשם, היתה מאז ומעולם נושא לקנאת העמים, שעמדו נדהמים מול עוצמת תופעה עטורת הוד זו. ישראל החדורים עד עמקי נשמתם באהבה זו, יודעים להעריכה ולעולם לא יהיו מוכנים להמירה.
ההכרה באהבת ה' כלפי ישראל היא זו שהניעה את ישראל להכריז פה אחד: "נעשה ונשמע". ביסודה של הכרזה זו טמון העיקרון, שהאהבה שבין הקב"ה וישראל היא כה עזה, עד שעם ישראל מתבטלים לחלוטין לפני הרצון העליון. מתוך הכרה מלאה זו הם מכריזים שכל אשר יוטל עליהם, הם יבצעו ויהי מה. לא יהיה רצון אנושי שיתנגש עם הרצון העליון, ולא תהיה משימה שתהיה כבדה מדי עבורם. בכל ישותם הם חשים את שייכותם הבלעדית לבוראם.
מערכת היחסים שבין הקב"ה וישראל נמשלת במקרא ובדברי חז"ל לקשר שבין חתן וכלה. תיאור זה מופיע גם ב"שיר השירים". בקהילות מסויימות נהוג לקרוא בחג השבועות נוסח של "כתובה", שחיבר רבי ישראל נג'ארה, מתלמידי האר"י הקדוש. זוהי כעין כתובה שמשגר הקב"ה לכנסת ישראל כלתו, ובה מפורטות הטובות שהוא מבטיח להרעיף עליה בעוצם חיבתו אליה. כך גם שורר הפייטן (בפיוט למוסף של יום א' דשבועות): "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה… תואר כלה מאוד נתעלה, בקבלת יום זה עשרת הדברים".
ואכן, יחס נפלא זה הוא הרקע למתן התורה. ברוח זו ניתן להאיר בגישה מחודשת את המדרש המופלא המתאר את מעמד מתן התורה בסיני. עליו אמרו חז"ל (שמות רבה י"ט, ט'): "אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא צווחה, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: "אנכי ה' אלוקיך". חז"ל ביקשו להצביע על העובדה שכאשר קולו של הקב"ה נשמע, שאר כל הקולות נמוגים מאליהם, באין כל מקום לקול נוסף בצד קול השכינה המהדהד בעוז. אולם לאור האמור לעיל נוסף בענין זה נופך חדש. שעת מתן תורה היא שעת ההתייחדות הגדולה של הקב"ה עם כנסת ישראל, ובשעה נוראת הוד זו, אין מקום להתערבות נוספת כלשהי.
כאשר המלך והמלכה משוחחים ביניהם, מיהו זה שיהין להפריע את פרטיותם?! לא זו בלבד שאין מקום לבעלי החיים ולאנשים להשמיע קול כלשהו. באותה שעה נדמו אפילו קולותיהם של השרפים ואופני הקודש. אפילו קולות אמירת "קדוש" שלהם עלולים להפריע לדממה הדקה שבה ייחד הקב"ה את שמו על עם ישראל אהוביו.