מסופר על אשתו של ה"חפץ חיים" שקנתה בשותפות עם שכנתה דג גדול. הן סיכמו ביניהן שהשכנה תכנס לביתה והן תחלקנה את הדג ביניהן.
שעת הצהריים הגיעה, הגיעה העת לבשל, אך השכנה טרם הגיעה. בראותה כי השעה מאוחרת, חילקה אשת ה"חפץ חיים" את הדג לבדה. את החצי הגדול שמרה עבור שכנתה ואת החלק קטן נטלה לעצמה, הכניסה לסיר ומיהרה לבשלו.
כשהגישה את הדג המבושל לשולחן, בעלה, ה"חפץ חיים" לא שת לבו אליו והמשיך באכילת הלחם כאילו אין דבר אחר על השולחן.
בנו, ר' לייב, חשב שאולי לא הרגיש אביו בדג שהונח לפניו וקירב אליו את הצלחת, אך ה"חפץ חיים" הסיט את הצלחת מלפניו והמשיך באכילת הלחם.
הבין ר' לייב כי לא דבר ריק הוא, נכנס למטבח וביקש מאמו לספר מה התרחש עם דג זה. סיפרה לו אמו שהדג היה גדול מדי והיא קנתה אותו בשותפות עם שכנתה והשכנה עדיין לא הגיעה, ולכן חילקה את הדג ואת החצי הגדול הותירה לשכנה.
"עתה הכל ברור ומובן", לחש לעצמו ר' לייב, "ודאי שדג שנעשה בו מעשה כזה, אבא אינו יכול לאכול. החלוקה אינה חלוקה, הרי הדג שייך בחלקו עדיין לשכנה".