הרב סגל הזדמן לשבות בעיירה בה שהה ה"חפץ חיים". הזמין ה"חפץ חיים" את הרב סגל לאכול אצלו סעודה שלישית. בעודם הולכים, בא לקראתם משה הבולשביק – אחד מהפושעים ששחררו הבולשביקים מבית האסורים והעמידו אותם בעמדות מפתח.
ברך ה"חפץ חיים" את משה בברכת השבת ושאל: "משה, אולי תבוא לאכול אצלי סעודה שלישית?"
"כבר אכלתי סעודה שלישית, רבי".
"בכל זאת, משה, אולי תבוא אלינו?"
נעתר משה והתלווה אליהם. בבית, פנה ה"חפץ חיים" למשה שנית ואמר: "אנחנו הולכים ליטול ידיים. אולי תיטול גם אתה?"
"כבר נטלתי".
"אולי בכל זאת, משה?"
"לא, לא".
כשהחלו לסעוד את ליבם, פנה שוב ה"חפץ חיים" למשה ואמר לו: "כתוב בפרשת בראשית: 'וייטע אלוקים גן בעדן'. ה' שם את עץ החיים בתוך הגן, באמצע הגן. ומדוע עשה זאת? כי אילו היה עץ החיים בפינת הגן, היה המרחק אליו מצד אחד גדול יותר מאשר מהצד השני. ואילו כך, יכלו להגיע לעץ החיים מכל הצדדים ממרחק שווה. מבין אתה, משה?"
"כן, רבי, אני מבין".
"ובכן, שמע לי, משה, אני נוסע מכאן אחרי שבת. אתם, הבולשביקים, הבטחתם לדאוג שלכל אחד יהיה לחם. כל זמן שהייתי בעיירה, נתתי לארבעים ושתיים משפחות לחם בכל יום, אולם עכשיו אני נוסע. לכן סיפרתי לך משה על עץ החיים, שמכל הצדדים ניתן יהיה להגיע אליו בעולם הבא. אם תבטיח לי שתדאג לתת למשפחות אלו לחם, אני מבטיח לך שתגיע לעץ החיים בעולם הבא".
ומשה כמובן הבטיח.
לפני שיצא משה מביתו של ה"חפץ חיים", פנה לרב סגל ואמר: "לו הייתם כולכם כמו הרב הזה, לא היו צריכים בולשביקים בעולם".