החירות היא התוכן של חג הפסח. לכבוד החירות בארבע דרגותיה יורמו הכוסות בליל הסדר. בארבע לשונות של גאולה פירש הקב"ה את משמעות החירות. לשונות אלו באות לידי ביטוי לאורכו של ליל הסדר.
א. הכוס הראשונה מוקדשת לשחרור מסבל: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא ו', ו').
כאשר האדם נאלץ לעבוד ללא ליאות ולהקדיש את כל כוחו לצרכי קיומו החומרי, הוא ישעבד גם את הרוח לגוף נושא המשאות, לגוף הנאנק. אין לו שעה פנויה לשמוע את קול החירות.
פריקת המשא הינה תנאי מוקדם לחירות האלוקית.
הכוס הראשונה היא לכבוד ה', שהוציאנו מסבלות מצרים ולימדנו לזקוף את קומתנו, כפי שנאמר: "ואולך אתכם קוממיות".
ראו נא את היהודים הללו במסיבתם הגדולה. ראו נא את שולחן חירותם הערוך, בארמונות עשירים ובאהלי עניים. מי שהסיר משכמם את לבני מצרים, שחרר אותם לנצח מעול סבלות החומר. הוא דאג לכך, שגם העני שבישראל זוכה להשתתף כבן מלך במסיבת חירותו. מתוך שמחה וחירות הוא ירים את כוסו ויברך את מי שנתן לו חגים וזמנים לששון, את מי שקיימו והגיעו לזמן הזה של חירות ישראל.
האדם בעולם כולו למד להקל את עומס סבלו של אחיו מתורת ישראל. בחוגים רחבים שוקדים בכובד ראש כיצד להעלות את רמת המוסר והרוח. תורת ישראל האירה להם את הדרך מזה אלפי שנים. כל איש חסד שהתעלה באהבתו לאדם, יצטרפו נא כולם לברכת חגי ישראל, ויענו "אמן" אחר קידוש זמן חירותינו.
ב. הכוס השניה מוקדשת להצלה מעבדות: "והצלתי אתכם מעבודתם" (וארא ו', ו').
טעמנו את טעמה המר של העבדות. אותה עבדות של אדם אשר חירותו נגזלת ממנו ורבו שופך עליו את כוס חמתו, מטיל עליו אימה גדולה ומשקהו כוס לענה.
אמנם עד היום קיימות תעודות המעידות על תרבותה הגבוהה של מצרים באותה תקופה, אולם יחד עם זאת, הן מצביעות על שפלותם האנושית והמוסרית. רק שלטון דיכוי שהיה לו כח לשעבד בשרירות לב עמים שלמים, אשר לא הכיר בתכלית האדם כאדם, וראה בו רק מכשיר להעצמת שלטונו ופארו – היה ביכולתו לבצע מפעלים כה כבירים. רק עם אשר לא הגיע לכלל הכרה כי כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים על ידי בורא אחד, יש ביכולתו לראות במלך בשר ודם את אלילו.
זה היה טיבו של העם המצרי. כל חכמתו וידיעתו נוצלו כדי להשליט משטר שרירותי, תוך השתעבדות גמורה לכוחות הטבע. היצר הטבעי והחושני הטבוע בכל בעל חיים, היה הרעיון הנשגב ביותר אשר לו סגדו המצרים והקימו לו מזבחות. אפילו המלכים בכבודם ובעצמם, כפי שמעידים ממצאים עתיקים, כרעו והשתחוו לפני פסל של דמות עצמם.
עם עבדים זה, עבדים לטבע, השפיל את בני אברהם החופשיים. בעזרת כוחם האלים ועורמתם המדינית ניסו להוריד את בני משפחת אברהם לדרגה הנמוכה ביותר. אילו הצליחה מזימתם זו, היה מוצאם של זרע אברהם נשכח לאחר דורות מועטים, והם היו מוחזקים כעבדי עבדים של פרעה מלידתם.
אך מזימתם לא הצליחה. ה' גאל את עם ישראל כדי לבשר לעולם כולו את בשורת החירות הנצחית ואת רעיון אחוות בני אנוש.
ה' שלח את שליחו, איש כת העבדים, והלה זקף את קומתו והתייצב לפני כסא מלכותו של פרעה, ואמר: 'כל אחד ואחד מהם הוא בני, שלחהו למען יעבוד לי. כל בני האדם אחים הם. ואם תוסיף לראות בבני כת עבדים, אאבד את מלכותך'.
הקב"ה בחר את הכת של עבדי עבדים, הנידונים מזה דורות לעבדות עולם ושם הוא בישר לאדם על חירותו הנצחית ועל צלם האלוקים שלא יאבד ממנו. שם הוא הודיע לכלל האנושות, שכל אדם הוא בן לאביו שבשמים. אל כס השליט הוא שלח את מלאכו, ידו אוחזת בעבד העברי השנוא ואומרת: "זה בני בכורי, שלח את עמי ויעבדוני".
רעדה אוחזת בממלכת פרעה, וכל אלילי מצרים ינועו. מתגלה הזרוע הלועגת לשעבוד, הבזה לפיצול האנושות למעמדות. מתגלה השופט, הנפרע מאלים מדומים. הם רואים את הבורא, שחכמיהם לא מצאוהו ונבוניהם כפרו בו. הוא מתגלה ביאור הנערץ כאל, הוא מתגלה באדמה ובחיית הערבה. הוא מתגלה באויר ובכל אשר בו, הוא מתגלה בקרן האור ובעצם חיי האדם. הוא מתגלה בכולם, והם קמים ויוצאים בשליחותו, כ"משלחת מלאכי רעים". כל מכה הפוגעת בעם ובארץ היא "משלחת" חופשית של א-ל חופשי כל יכול. היא מראה למלך ולחבר כהניו, כי קיים א-ל אחד הנעלם מבינתם. הוא נוקם את נקמתו של האדם שכבודו הושפל וזכויותיו היו למרמס. הוא מכריז על צלם האלוקים של העבד.
והעבד נעשה בן חורין. עת המלך משתחרר מפחדו, הוא יוצא עם מבחר שלישיו כדי להחזיר את הגאולים לעבדותם הישנה. הוא ירדוף, הוא ישיג, וכבר יריק את חרבו. אך הים ינוס מפני אלוק יעקב. הגאולים יוצאים לחירות וחיל פרעה צולל לתהומות.
אמנם במרוצת השנים חלו שינויים בגורלם, ולאחר מאות שנות עצמאות על אדמתם יצאו שוב לגלות וידוכאו בידי העמים, וכפי שנאמר: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" (הגדה של פסח), אולם הודות ללקח שלמדו עם יציאת מצרים, תמיד ניצלו מאובדן: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" (שם).
על כן אנו מקדישים את הכוס השניה לגאולה, למי שהסיר מלבנו את הפחד והמורא מפני בני האדם וכוחות הטבע, נתן לנו עוז ואומץ לעמוד איתנים מול נחשולי הצרות, והעניק לנו את הכח לשמור על חירותנו.
בשעה זו, כאשר הברכה על הכוס השניה, למי שגאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, נשמעת בכל רחבי העולם – מן הראוי היה שכל בני החורין ושואפי החירות עלי אדמות, יענו "אמן" על ברכת בני ישראל. גאולת ישראל ממצרים הביאה גאולה גם להם. היו אלו פדויי מצרים אשר החזירו לאנושות כולה את ההכרה כי לכל בני האדם יש אב אחד אשר ברא אותם בצלמו, והכל שווי זכויות. פדויי מצרים הם שנתנו לעולם את הספר הקדוש, שבו כתוב וחתום, כי הצדק העליון דורש חירות ושויון זכויות לכל אדם.
ג. הכוס שלישית מוקדשת לגאולה – "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" (וארא ו', ו').
רק עתה יוכל האדם לפתח את צלם האלוקים שבו. כדי להגיע למדרגה מוסרית זו, שומה על האדם לדעת מי שחרר אותו מסבלותיו וניתק את כבלי עבדותו. עליו לקבל את חירותו כמתנה מאת אביו שבשמים ולהתקשר אליו.
אילו היו פורקים את עול העבדות מעל צווארו של עבד נדכא ומשחררים אותו מכבליו, אך יחד עם זאת מחדירים בו את ההכרה שהוא חופשי מכל וכל, שאין עליו כל אדון, אינו חב תודה בעד חירותו ואינו אחראי למעשיו או למחדליו, הרי בעצם הוליכוהו שולל על ידי סילוף ערך חירותו והעלמת השתייכותו לה'. באופן זה היו גוזלים ממנו את הדרך להשגת תכליתו עלי אדמות, ומונעים ממנו את המפתח לחירות אמיתית ונצחית.
כאשר עוקרים מלב האדם את המושג אלוקים, עוקרים ממנו גם את חירותו. שכן סופו להשתעבד בתוככי לבו והוא ירותק בכבלים בלתי נראים להיות עבד נרצע ליצריו ולתאוותיו. כל אדם וכל חברה שלא זכו בחירותם מיד ה', סופם לשקוע שוב ביוון העבדות.
על כן, מקדישים אנו את הכוס השלישית לה', אשר לא זו בלבד שהסיר את עול הסבל מעל שכמנו וניתק את הכבלים מעל ידינו, אלא אף נגלה אלינו כמקור נצחי של אותה חירות. גאולתנו אינה אלא מעבר מהשעבוד תחת עול אדם וכוחות הטבע אל עבדות לה'.
המושג להיות קנין לה' הוא מזיגה של יראה ואהבה. בו רואה האדם את עצמו כבן וכעבד של אביו ואדונו הנצחי והיחיד, אשר אליו הוא קרוב ומקושר לעד. קירבה זו מהווה את היסוד הנצחי של החירות.
ראו את בני ישראל כשהם יושבים מסובים סביב שולחן ה"סדר". הם, גאולי ה', חוגגים את חג חירותם ומברכים על הכוס את ברכת גאולתם. על השולחן מתנוססים סמלי החג השונים, הבאים למלא את מקומו של קרבן הפסח, שאין מקריבים אותו בזמן שבית המקדש אינו קיים. כל סעודת החג ערוכה במצות ובמרורים – פותחים את הסעודה באכילת לחם עוני ואף מסיימים אותה באכילת לחם עוני.
אלא שאכילה זו מעודדת את הגולים הפזורים, כאומרת להם ולבני בניהם, כי אבותינו בשעת גאולתם לא נזקקו לנכסים הגשמיים הללו. גם בלי ארץ והיכל קמו והתנערו מגלותם ויצאו לחירות. אדמתם היתה בלבם והשקפתם היוותה את הקשר עם גואלם שבשמים. המשקוף ושתי המזוזות של בתיהם שמשו להם כמזבח, התמסרותם לה' היתה נצחונם, ובזכות התמסרותם נגאלו על ידי ה'.
די לה לאנושות להתבונן בשולחן ה"סדר" היהודי, הערוך בכל קצווי עולם, כדי שתזכה גם היא בגאולתה. כאן למדו לא רק לחשוש מפני ידו הנטויה של שופט כל הארץ, אלא גם היכן למצוא את החירות האמיתית. כאן ניתן לראות את בני ישראל אוחזים בידם האחת את לחם העוני של העבדות והמרורים, ובידם השניה את כוס הברכה על הגאולה, ומבשרים לכול, כי לא לחם העוני של העבדות ולא מרורות החיים משעבדים את האדם, כשם שלא החופש מהעבדות ולא העושר מהווים חירות אמיתית.
אין לך בן חורין בחייו החיצוניים, אלא מי שהוא בן חורין בלבו למען בוראו. רק חירות במובן של התמסרות לה', אינה בגדר אשליית שווא. החירות אינה פרי השתחררות עצמית, אלא פרי גאולה על ידי ה'.
ד. הכוס הרביעית מוקדשת לבחירתנו לעם סגולה – "ולקחתי אתכם לי לעם" (וארא ו', ז').
עם ישראל התמסר לה' בכל לבו ונפשו, ועל כן נבחר על ידי ה' לקדשו ולהיות לו לעם.
"ולקחתי אתכם לי לעם" – בלשון זו הצהיר גואלם של ישראל, כאשר הוציא אותם מתחת סבלות מצרים, כאשר הצילם וגאלם, כאשר בחר בהם לקחתם לו לעם.
מה רב ועמוק הוא התוכן האצור במילים הקצרות: "לי לעם"! ומה נשגבה היא ההצהרה המתבטאת במילים: "ולקחתי אתכם".
ברעיון זה גלום גרעין צמיחתו של העם הנבחר. עם אשר כל מחשבותיו ורגשותיו, כל הגיגיו ומעשיו בחיי היחיד, המשפחה, הציבור והקהילה, משועבדים לרצון הבורא. עם הרואה את תפקידו היחיד עלי אדמות – לעשות את רצון קונו. כל שאיפותיו הלאומיות לטובת הכלל והפרט ולמען השלום עלי אדמות, מבוססות על רצון ה'. כל סדרי העולם והחיים הם בגדר מצוות ה', וכל אושר חייו אינו אלא למצוא חן בעיני ה'.
אמנם מדי פעם מתגלה מחדש עד כמה עדיין לא הושגה תכלית זו, ועד כמה פוסחים אנו על שתי הסעיפים, עד כמה עדיין לא חדר בנו הרעיון שאנו עם ה'. לא יתכן להיות עם ה', ויחד עם זאת להשתוקק להיות ככל העמים שסביבנו, בעלי הברק החיצוני והשלטון הארעי. על כן טרם עברה תקופת המבחן וטרם נוכל להריע בשמחה ובגיל לקראת היום המיוחל אשר יאיר לנו בגאולה השלמה.
למעשה, עם ישראל אינו צריך להתבייש בעברו. הלא אין עם אחר זולתו, אשר יוכל להביט לאחור ולסקור את כל תולדותיו מאז היותו לעם, ולהתפאר בתפקידו הרצוף והמרכזי על בימת ההיסטוריה העולמית.
זו הסיבה לכך שאנו ממלאים את הכוס הרביעית ומקדישים אותה למי שאמר לפני אלפי שנים: "ולקחתי אתכם לי לעם". על כוס היין הננו שרים את שירת האומה, השירה המקפלת בתוכה את כל החדווה ואת כל הצער, את כל יסורי המאבק ואת תרועות הניצחון, את כח העמידה בסבל ואת תקוות העתיד – היא שירת ה"הלל".
כאשר נזכר עם ישראל בכל אשר עשה ה' למענו, הוא מרים את הכוס בשמחה וקורא בשם ה'. אותה שעה שוב נודרים כל בניו הנפוצים על פני כל העולם, לשמור אמונים לתפקידם ולצפות ליום שבו יקבץ ה' את כל נידחיו מארבע כנפות הארץ.
כל אימת שנראתה קרן אור לאבותינו בחושך אפילת גורלם, הם התעלו והתרוממו לשיר שבח תהילה לא-ל המתגלה בתולדותם. והשיר יושר עד היום הזה בליל התקדש החג. במסיבת ישראל בכל קצוות הארץ הוא יושר מדור לדור, עד יתגשם החזון ויתאמת השיר, והאנושות כולה תצטרף יחד עם ישראל. הם ישאו כוס ישועות ויתעלו באור ה'.
בעתיד מיוחל זה, יבשיל פרי בחירתם כעם ה'. חסדו ואמיתו של ה' יזהירו למרחוק בשובו בכבוד אל ארצו. כל האנושות תראה את האור הגדול. לא רק ישראל בלבד, אלא גם יראי ה' מכל העמים נקראים להכיר את חסדו ואמיתו של ה', והכול יחדיו יודו ויאמרו: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".