יסוד הבריאה

האדם – עולם קטן

גוף האדם מקביל לבריאה ולעצמים המצויים בה. כשם שבבריאה מצויים השמים וכל אשר בהם והארץ וכל אשר בה, כך במקביל יש בגוף האדם עולם קטן המכיל את כל מה שברא הקב"ה בעולמו.

נוסף על כך, מצויים בגוף שאר העניינים היסודיים של הבריאה: עץ הדעת טוב ורע, עץ החיים, גן עדן, גיהנום, עולם הבא, אור היום הראשון, עם ישראל, משיח, תורה ועוד.

על ידי התבוננות בגופו יוכל האדם להבין כיצד פועלות המערכות שעליהן מושתתת הבריאה, שהרי בגופו פועלים כל הכוחות הללו בזעיר אנפין. כפי שנאמר: "מבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט, כ"ו).

לא זו בלבד שחלקי גוף האדם מקבילים לחלקי הבריאה, אלא גם הצורה והתוכן של המערכות שבאדם שווים לחלקים המקבילים שבבריאה. כלומר, חלק השמים שבאדם פועל באותה צורה שבה פועל חלק השמים שבבריאה וכן חלק הארץ שבאדם פועל באותה צורה שבה פועל חלק הארץ שבבריאה.

כשם שגוף האדם מקביל לבריאה, כך גם מטרתו וייעודו מקבילים למטרתה וליעודה של הבריאה. לכן, כשם שחיבור השמים והארץ נחשב כתכלית הבריאה, כך גם חיבור שני חלקי גוף האדם – חלק השמים וחלק הארץ, הוא תכלית בריאתו של האדם.

זאת ועוד, האדם הוא תמצית הבריאה כולה. שהרי כשברא הקב"ה את האדם, הוא קרא לכל צבא השמים ולכל צבא הארץ ואמר להם: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו). "נעשה" – כולנו יחד, כלומר, שכל אחד מאיתנו יתן מחלקו, וכולנו יחד ניצור את האדם. ואכן, כאמור, באדם כלולים כל כוחות השמים והארץ בתמצות.

ומעבר לכך. לא זו בלבד שבגוף האדם כלולים כל כוחות הבריאה, אלא שהוא גם מושל עליהם ומנהיגם. כפי שהפסוק ממשיך ואומר: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (שם). כלומר, האדם ישלוט על הבריאה כולה.

ברית השמים והארץ ושיתוף הפעולה ביניהם, המהווים את יסוד כל הבריאה, מחויבים להיעשות על ידו. לצורך כך תומצתה באדם כל הבריאה, כדי שינהיגה בדרך הרצויה ויביאנה למטרתה – לחיבור השמים והארץ.

למעשה, כל תנועה של האדם מניעה כנגדה את כל הבריאה כולה, ומשום כך, מוטלת עליו אחריות עצומה שכל מעשה ממעשיו ייעשה באופן המועיל לבריאה.

שני חלקי האדם

במקביל לשמים ולארץ, שהם שני חלקי הבריאה הראשיים, גם גוף האדם מחולק לשניים – חלק השמים שבו וחלק הארץ.

שני חלקי האדם הם אדם וחוה. האדם – כנגד חלק השמים, וחוה כנגד חלק הארץ. לכן, חיבור אדם וחוה הוא יסודה, מטרתה ותיקונה של כל הבריאה. על כן, ציווה הקב"ה את האדם מיד עם בריאתו: "פרו ורבו" (בראשית א', כ"ח).

ואמנם, אם היו אדם וחוה מתחברים באופן הראוי, בזמן הראוי ובמקום הראוי, היתה הבריאה הכלולה באדם מגיעה לייעודה – לחיבור שמים וארץ. בכך היתה הבריאה מגיעה למטרתה.

אולם הדבר נעשה בדרך שאינה ראויה, ומשום כך, מלבד מצוות "פרו ורבו", דרך תיקון העולם כוללת עתה פרטים נוספים, והללו צריכים להעשות מתוך קיום תרי"ג מצוות.

כשם שאדם וחוה המתחברים, גורמים שיבואו חיים לעולם ונוצר מהם ולד, כך גם כשהשמים והארץ מתחברים, נמשכים "חיים" לעולם.

"כמות החיים" הבאה לעולם תלויה בגודל וברמת החיבור שבין השמים לארץ. ככל שהעולם עליון יותר, כן גדלה בו מידת החיים המושפעת ממנו.

אלמלא היה אדם הראשון חוטא, היו חייו נמשכים לנצח. שהרי לולא החטא, היה חיבור השמים והארץ מושלם. אולם, כשחטא האדם והפריד את השמים מהארץ, התקצרו חייו, ככתוב: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז).

דור המבול בחטאיהם, גרמו ריחוק נוסף של השמים מהארץ. מסיבה זו שוב התקצרו החיים בימיהם. ואכן, לאחר המבול חיו האנשים פחות שנים מאשר קודם לכן.

"כמות החיים" שניתנה לאדם משתנית מזמן לזמן ומאדם לאדם, לפי גודל חיבור השמים והארץ שממנו הוא נוצר.

לעתיד לבוא, שוב יהיה חיבור מוחלט ושלם בין השמים לארץ, ועל כן, לא יסתיימו החיים לעולם.

עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים

עץ הדעת הוא הכלי שעל ידו מחברים את השמים והארץ. משום כך, שמו "עץ הדעת", שהרי "דעת" פירושה חיבור, כפי שכתוב: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א').

"דעת טוב ורע" – פירושו חיבור בין טוב לרע. השמים הם בחינת ה"טוב", משום שהם משפיעים טובה לארץ.

מכיוון שעץ זה הוא המחבר בין השמים לארץ ובו תלוי ייעודה של הבריאה כולה, לכן יש צורך בזהירות גדולה ביותר כשמשתמשים בו.

מאחר שכאמור, כל יסודות הבריאה נמצאים גם בגוף האדם, "עץ הדעת טוב ורע" שבאדם הוא עמוד השדרה, ובו מצויה נקודת החיבור בין ה"שמים" וה"ארץ" שבאדם – אדם וחוה.

בתוככי "עץ הדעת" שבאדם, שהוא עמוד השדרה, נמצא "עץ החיים". מיד לאחר שחיבר עץ ה"דעת" בין האדם וחוה, פועל אחריו גם עץ ה"חיים", ובעקבות כך נמשכים ובאים "חיים" עם יצירת ולד.

גם בתוככי עץ הדעת הכללי שבעולם, המחבר בין השמים לארץ, נמצא עץ החיים הכללי של העולם. ומיד לאחר שעץ הדעת מחבר את השמים והארץ, נמשכים ובאים חיים לעולם.

גן עדן וגיהנום

תכלית הבריאה היא שיתחברו השמים והארץ חיבור מוחלט לכל רוחבם. אולם, בשלב ראשון לא אמורים כל פני השמים להתחבר עם כל פני הארץ, אלא החיבור אמור להיות בנקודה אחת מכלל השמים המחוברת לנקודה אחת מכלל הארץ.

מקום החיבור בארץ נקרא "גן עדן". שם זה נקבע כי משמעות ה"גן" היא שבכל מקום שקיים שפע מהשמים לארץ על ידי גשם – גדל בו גן. ונקרא "עדן", משום שהשפע היורד מהשמים הוא דבר מעודן.

במקביל לכך, גם בגוף האדם, חיבור שני חלקי האדם הוא אינו לכל רוחבם, אלא רק בנקודה אחת. מקום החיבור באדם הוא המקביל ל"גן עדן".

עמוד השדרה הוא עץ הדעת טוב ורע שבאדם, ותפקידו לחבר את השמים והארץ שבאדם ב"גן עדן".

במרכזו של גן עדן המוזכר בתורה, שהוא הגן הכללי של העולם, נמצא עץ הדעת טוב ורע המחבר בין השמים והארץ.

היפוכו של "גן עדן", הוא "גיהנום". "גן עדן" הוא כשיש הכנה ראויה לחיבור, ואילו "גיהנום" הוא כשאין חיבור ביניהם.

המקום נקרא "גיהנום". "גי" הוא עמק שבו צריך להכנס עץ הדעת. "הנם" הוא כמו "חנם" – ריק מתוכן, משום שעץ הדעת אינו פעיל בו, וממילא גם עץ החיים אינו פעיל.

תפקיד אדם הראשון בגן עדן היה לחבר את השמים והארץ על ידי עץ הדעת טוב ורע, ועל ידי כך יושפעו "חיים" מ"עץ החיים". אולם, האדם לא השתמש בעץ הדעת באופן הנכון והראוי וגרם לקלקול בבריאה כולה.

לאחר חטא אדם הראשון קטנה קומת האדם בבריאה, ואין ביכולתו שוב לחבר את השמים והארץ כפי שהיה קודם לכן. אולם, לאחר שיתקיים באדם העונש שניתן לאדם הראשון והוא ימות, תהיה באפשרותו לחזור למצבו של אדם הראשון קודם החטא.

שתי דרכים יש לפניו לאחר מותו – גן עדן וגיהנום. אם הוא מתאים לחיבור השמים והארץ – מקומו בגן עדן, והוא יהיה קשור לחיים הנובעים מכח החיבור. אולם אם לא יתאים לחיבור השמים והארץ, הוא יהיה בגיהנום – גי בלא חיבור ובלא כל "חיים".

עולם הבא

"גן עדן" הוא מקום החיבור בין השמים לארץ. אולם לא די בכך, יש צורך שאכן יימשכו לשם "חיים".

"עולם הבא" הוא מצב שבו נמשכים "חיים" באופן תמידי וללא הפסקה. משום כך, הוא נקרא "עולם הבא", כיון שנמצא בו שפע החיים ללא כל הפסקה, ונמשך לעד.

וכך הוא לשון הרמב"ם:

"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מוות עמהן והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה: 'למען ייטב לך והארכת ימים' (דברים כ"ב, ז'). מפי השמועה למדו: 'למען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב, 'הארכת ימים' – ליום שכולו ארוך, וזהו העולם הבא".

"שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא, שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה" (הלכות תשובה פרק ח', הלכה א').

גם בעולם הבא יש דרגות עולות ברמת החיבור וב"חיים", עד לדרגת "אור היום הראשון".

בתחילת העולם הבא חיבור השמים והארץ הוא רק דרך קו אחד, הוא "עץ הדעת טוב ורע" שדרכו נמשכים חיים לעד.

בשלב גבוה מזה מתחברים כל פני השמים לכל פני הארץ, מאירים ומשפיעים "חיים" על פני כל השמים ועל פני כל הארץ. בזמן זה כל הבריאה כולה תהיה מלאת חיים.

זהו "אור היום הראשון" שהאיר רק בתחילת היום הראשון של הבריאה, ועליו נאמר: "ויאמר אלוקים יהי אור". ומיד באותו יום גנז הקב"ה אור זה לצדיקים לעתיד לבוא, כפי שכתב רש"י על הפסוק: "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א', ד'). שראה שאין אור זה כדאי שישתמשו בו רשעים, ולכן גנזו לצדיקים לעתיד לבוא.

עם ישראל ושבעים האומות

בשלב מסויים קבע הבורא שלא כל בני האדם יהיו ממונים על תפקיד חיבור השמים והארץ, אלא רק עם אחד נבחר לעניין זה – עם ישראל.

והנה, כשם שבגוף האדם מתרכזים כל כוחות הגוף למקום החיבור, כך גם בעולם.

מעמוד השדרה יוצאים שבעים פיצולים (עצבים) עיקריים לכל חלקי הגוף, ודרכם עוברות ההוראות הנשלחות מהמוח לכל חלקי הגוף.

לצורך החיבור מורה המוח לכל שבעים הפיצולים לאסוף את כל כוחות הגוף ולהביאם לחיבור.

במקביל לגוף האדם, גם הארץ מורכבת מחוט שדרה ומשבעים פיצולים היוצאים ממנה. עם ישראל הוא עמוד השדרה, ושבעים הפיצולים הם שבעים האומות. כשם שבגוף האדם מתנקז כל כח הגוף משבעים הפיצולים לעמוד השדרה, ומשם הוא מתנקז לנקודת החיבור, כך גם תפקידו של עם ישראל לאסוף את כל כוחות בני האדם משבעים האומות לחיבור הארץ עם השמים.

אולם, אף לאחר שיכירו וידעו כל יושבי תבל את ענין חיבורם לשמים, דהיינו לקב"ה, לא תהיה דרגתם כדרגת עם ישראל, משום שתמיד יהיה עם ישראל כעמוד השדרה, ואילו שאר האומות ייחשבו כפיצולי הגוף בלבד.

התורה ולימודה

תכלית הבריאה היא "חיים" הנמשכים מכח חיבור השמים והארץ. מיום יצירתה הבריאה מצפה ועומדת לרגע נכסף זה שבו יתחברו השמים והארץ וימשכו משם "חיים".

יש כאן מעבר לציפיה. זהו תנאי במעשה בראשית שיבוא יום שבו יתאחדו השמים והארץ. אם ביום זה לא יתקיים התנאי, יחזור העולם לתוהו ובוהו.

יום חיבור השמים והארץ היה ביום מתן תורה. ביום זה ירד הקב"ה על הר סיני ועמו ירדו השמים עצמם, ככתוב: "ויט שמים וירד" (שמואל-ב' כ"ב, י').

חיבור זה של השמים לארץ הביא "חיים" לעולם, ככל חיבור שמים וארץ המביא "חיים". משום כך, התורה נקראת "תורת חיים".

חיבור השמים והארץ שהיה במתן תורה, הוא שהיה אמור ללכת ולהתעצם עם התקדמות הימים והשנים, אך חטא העגל גרם ששוב ירד העולם ממדרגתו.

אך למרות הכל, חלק מה"חיים" שניתנו במתן תורה נותר בידינו – התורה הנלמדת על ידינו עד עצם היום הזה.

נמצא, שמתן תורה הוא תכלית הבריאה.

עתה נעיין בשאלה חשובה ומרכזית: מהי חשיבות לימוד התורה עד עצם היום הזה? אמנם בזמן מתן תורה ירדו "חיים" לעולם והם נגנזו בתורה, אולם יש להבין מהי הפעולה הנפעלת מכח לימוד התורה עד דורנו אנו.

התבאר לעיל, שמעלת האדם היא שמרוכזים בו כוחות השמים והארץ. לכן, בחיבור אדם וחוה נמשכים "חיים" לעולם. האדם הוא שמקרב את השמים לארץ, ובעקבות כך, הקב"ה נותן "חיים" לעולם.

אולם יש לאדם מעלה נוספת. הקב"ה נתן לו יכולת לתת את "עצם החיים", כפי שהקב"ה נותנם בכל חיבור שמים וארץ. כתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'). "ויפח באפיו נשמת חיים" – הקב"ה הכניס באדם חיים, ובאמצעותם "ויהי האדם לנפש חיה" – לנפש המחיה אחרים.

נתינת החיים הנעשית על ידי האדם תלויה בפיו. משום כך, תרגם אונקלוס את הפסוק: "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא". על ידי המילים היוצאות מפי האדם הוא נעשה "נפש מחיה".

לא כל מילה היוצאת מפי האדם יוצרת חיים. רק באמצעות דיבורים שבהם הביא הקב"ה "חיים", יש ביכולתו של האדם להביא "חיים". דברי התורה שהביאו חיים לעולם, כשהתחברו השמים והארץ, מסוגלים להמשיך להביא חיים. לכן, גם אצל אדם הלומד תורה מביאים דברי תורה אלו "חיים" לעולם.

אבות העולם

מה עשו אבות העולם, שכה חשק בהם ה'?

עד דורו של נח היתה אפשרות קלה לחבר את השמים עם הארץ. מסיבות מסויימות נתהווה לאחר המבול קושי גדול לחבר שמים וארץ ולהביא את הבריאה לייעודה.

לאחר התבוננות מעמיקה בתשתית העולם ובייעודו, הבין אברהם אבינו שייעוד העולם הוא שהארץ תתחבר לשמים. משום כך, הוא נטל על שכמו את האחריות להביא לתודעת בני דורו ידיעה יסודית זו, ובכך הוא הכין את התיקון השלם של העולם.

מכיוון שאברהם לקח על עצמו את הובלת הבריאה למטרתה, בחר בו הקב"ה שמזרעו יצא העם המביא את הבריאה לייעודה זה.

בעבודת אברהם אבינו לא היה די, היה צורך למצוא את הזרע הנבחר. שרק הראויים למטרה זו מבני אברהם יגשו אל הקודש פנימה. זוהי עבודתו של יצחק שמידתו היא מידת הגבורה.

יעקב אבינו בנה את העם הנבחר בבית לבן הארמי, ובכך קם ועמד עם ישראל. י"ב שבטי י-ה מהווים את תשתיתו של העם הנבחר לנצח נצחים.

מסיבות מסוימות התחייב שלפני חיבור השמים והארץ על ידי עם ישראל במעמד מתן תורה יהיה העם בגלות מצרים. לאחר צאתם מהגלות, הם ספרו חמישים יום והגיעו למעמד מתן תורה שבו התחברו השמים והארץ.

מכיוון שבמתן תורה דבקו השמים והארץ זה בזה, זכו עם ישראל ש"עצם החיים" של העולם כולו הגנוזים בתורה, ירדו על ידי משה רבינו.

חיבור השמים והארץ היה אמור ללכת ולהתעצם עד לדבקות מוחלטת של השמים והארץ. תיקון העולם כולו היה קרוב ביותר, אולם חטא העגל שינה את התכנית.

משיח בן דוד

דוד המלך עורר, כביכול, את השמים לשוב ולהתחבר עם הארץ, ומשום כך בחר בו הקב"ה שמזרעו יצא המשיח. בסוף הבריאה המשיח הוא שיביא לקיום ברית השמים והארץ.

זה לשון הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"א):

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל…"

"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי התורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה וילחום מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד'" (צפניה ג', ט').

"ובאותו הזמן… לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'" (ישעיה י"א, ט').

כאשר יבוא העולם לתיקונו המלא, תהיה הגאולה שלמה.

מבנה הבריאה

לאחר שהתבאר יסוד הבריאה כולה – שיש שתי "ראשיות" לעולם – השמים והארץ, וייעודם להתאחד, יבואר גם מבנה הבריאה. בתחילתה השמים והארץ פרודים, עד סופה, שבה הם מאוחדים.

סדר זה ערוך לפי סדר הפסוקים של שבעת ימי הבריאה, משום שבשבעה ימים אלו נבראה התשתית לכל מה שיהיה בעולם בכל הדורות. בשבעת הימים של בריאת העולם, בנה הקב"ה את התשתית לתכנית הכוללת של איחוד השמים והארץ שיתרחש כאשר יתוקן כל העולם יתוקן.

תכנית הבריאה מראשיתה היתה להיבנות לעשרה ימים בלבד. ימים אלו רמוזים בכתובים: שבעת ימי הבריאה, ובפסוקי היום השביעי כתוב שלוש פעמים: "ביום השביעי". לומר שביום השביעי טמונים עוד שלושה ימים: השמיני, התשיעי והעשירי.