קיים מושג הנקרא "ייסורים של אהבה", למרות שצרוף המילים הללו נשמע לא כל כך הגיוני. לכאורה, כיצד אפשר לקשר בין התופעה הכואבת של הייסורים ובין אהבה? במיוחד כאשר מדובר על האהבה האמיתית והגדולה ביותר שיכולה להיות – על אהבת הקב"ה לישראל? אך האמת היא, שבתוך השאלה טמונה התשובה. דווקא בגלל אהבת ה' לעם ישראל, הוא נוקט בפעולות שונות שמטרתן להוביל אותם בסופו של דבר אל העונג האמיתי והעידון הגדול מכל העינוגים, אל חיי העולם הבא. פעולות אלו הם תמיד לטובת העם, לפרט כמו לכלל. אך אנו, בעיני הבשר שלנו, לא מסוגלים לראות את הטוב החבוי והנסתר מאחורי אותן פעולות.
כדי להבין את הדברים לאשורם, נעזר בסיפור הבא:
כאשר שב האדמו"ר מצאנז, (המכונה בעל ה"דברי חיים"), מהלווית בנו אריה שנפטר בגיל שבע, הוא אמר את הדברים הבאים:
"הולך אדם, לתומו, ולפתע חש במכה בגבו. הוא פונה לאחור כדי לראות מי הוא המכה. אם הוא נוכח כי ידיד נפשו הוא זה אשר נתן לו את המכה, כאות אהבה וחיבה, אין ספק שגם אם מלכתחילה התכונן לכעוס, הוא ישנה את סבר פניו ויקבל זאת כמחווה, ואדרבה הוא ישמח על גילוי החיבה של ידידו אוהבו".
הוסיף ה"דברי חיים":
"אף אני קבלתי היום מכה איומה. אולם, כאשר התבוננתי ממי קבלתי מכה זו, אמרתי לעצמי: הרי הבורא היכני. הוא, הרחמן, הדואג לי לכל צרכי, הבורא שאני כה אוהבו. אם כן, בוודאי אקבל זאת באהבה ובשמחה".
יש צורך לנתח ולהכיר צד נוסף בחיי הצדיקים כדי להבין כיצד קורה לעתים שחייהם הם רוויי צער וסבל, מבלי שחטאו:
ישנם צדיקים העובדים את הקב"ה בכל ליבם ומאודם, ורצונם העז הוא לעשות את רצון הא-ל יותר ממה שנצטוו. מתוך כך שתשוקתם לעבוד את ה' כה עצומה, אין הם חשים טורח בלימוד תורה ובקיום המצוות. אדרבה, הם נהנים מכך הנאה רוחנית עצומה, וחשים שלא מיצו את כל יכולתם כדי להתכונן לחיי הנצח. הם אינם עובדים את ה' מתוך צער וקשיים, אלא כל חייהם רצופים בעונג עילאי. ה' שרואה אותם בכך, לא ימנע טוב מבעליו: מכיון שהוא רואה שיש בכוחם לעשות יותר למען עבודת הקודש בעולם הזה, מביא הוא עליהם ייסורים, וכך הם מרגישים שהשלימו עצמם בעולם, כל מה שבכוחם להשלים, כדי להגיע למדרגות עליונות ביותר. הצדיקים יודעים שהייסורים באים למענם ולתועלתם ומתוך אהבת ה' אותם. מתוך כך יש בכוחם להתעלות ולעבוד את ה' באופן המושלם גם מתוך הצער והייסורים.