לעתים, באים ייסורים על הצדיק על שלא התפלל על הזולת או על שהחסיר בחובת החסד כלפי כל אחד מישראל.
לעתים, הצדיק נתפס בעוונות הציבור. אמנם לצדיקים יש זכויות, אך כאשר הם גורמים בעקיפין לחטא של הרבים על ידי כך שלא מיחו בציבור כשהיה בידם למחות, העונש מכריע את זכויותיהם והם נענשים. כוח עונש הרבים גובר על זכות היחיד, כי יש לו משקל רב יותר.
הצדיקים עוסקים כל ימיהם בבחינת מעשיהם, מפשפשים בהם שמא התערבה בהם כוונה פסולה וכדו'. כשיצאו רבי ישמעאל ורבי שמעון לההרג (עשרת הרוגי מלכות), אמר רבי שמעון לרבי ישמעאל: "רבי, לבי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג". ענה לו רבי ישמעאל: "האם מימיך לא בא אצלך אדם לדין או לשאלה ועיכבת אותו עד שתסיים ללגום מכוסך? או עד שתהיה נועל את סנדלך? או עד שתהיה מתעטף בטליתך? והרי כבר אמרה התורה: "אם ענה תענה…" אותו משקל יש לעינוי מועט כמו לעינוי מרובה".
ענה לו רבי שמעון: "ניחמתני רבי".
דברי חז"ל אלו מלמדים אותנו שחשבונות שמים הנעשים עם צדיקי עולם שונים הם. מתחשבים בהם בכל פרט קטן ומעריכים עשיה או המנעות בהתאם למעלת הצדיק, בהתאם להשפעתו על בני דורו ובהתאם לקרבתו הגדולה לאביו שבשמים.
השכר המושלם שמור לאותו צדיק לעולם הבא. שם הוא מתענג בעונג כפול ומכופל המוכן לעושי רצונו של ה' ולעובדיו בנאמנות.