אחד המוקדים הרגישים להתפרצות הכעס הוא בזמן הענשת ילד. על ההורים לדעת כי כאשר הם חשים כעס אמיתי, אסור להם להעניש, משום שהנזק עלול לעלות על הרווח. מעונש קשה לא תצמח תועלת, אלא הילד ילמד מכך דברים שליליים. הם ילמדו שלגדול ולחזק מותר לפרוק את כעסו על הקטן והחלש, שהילד הוא "אובייקט לפריקת כעסים" ועוד. כשההורה כועס, הוא עלול להעניש את הילד יותר מהמגיע לו, והילדים יודעים בדיוק מתי וכמה מגיע להם. אב אחד שהכה את בנו שאל אותו לאחר מכן: "נכון שהיה מגיע לך?" הבן ענה: "המכה הראשונה – כן, השניה – לא!…"
אחד המחנכים שביקש להעניש תלמיד שהיה ראוי לעונש, חיכה עד לתום יום הלימודים, ואז העניש אותו ואמר: "הענש – אומנם מגיע לך, אך הבזיונות – לא. לכן אני מעניש אותך ביחידות…" אותו תלמיד זוכר עד היום לטובה את המחנך הדגול ההוא, אף שהוא כבר אינו בין החיים…
אין כל הצדקה לראות בזולת אובייקט לפריקת כעסים, משום שבכך הכועס אולי מרגיע את עצמו, אך לא רק שאינו מועיל במאומה לשיפור אצל זולתו, אלא הוא אף מזיק לו ולעצמו. הרמב"ן באיגרתו הידועה אומר שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. גדולי החוקרים מצביעים על קשר ברור בין מחלות שונות (ביניהן קשות ומסוכנות ביותר) הבאות בעטייה של מידת הכעס, הפוגעת קשות בשונא. וכמו שאמר פעם אדם חכם: הדבר הטוב ביותר שהאדם מעניק לשונאו – היא עצם שנאתו כלפיו, שבינתיים עושה שמות בנפשו…