בית מקדש זה שנבנה במסירות-נפשו של העם ובנדיבות לבם של מלכי הגויים, עמד איתן על תלו. אולם, דרוש היה עוד קרבן. קרבן זה נועד להוכיח בעליל, כי העם מוכן ומזומן בלב ונפש להגשים בחיי-המעשה היומיומיים את התוכן ואת המשמעות הכלולים בהיכל זה. על-ידי קרבן זה ייהפך גם הבית היהודי למקדש מעט.
מי יוכל לשער מה היו התוצאות אילו המשיכה יהודה לשקוד על המשימה ועל התפקיד שהטיל עליה ה', לדעת ולקיים את דברי התורה ללא כל שאפתנות מדינית ובלי ליטול חלק בכל התסיסה המדינית של העמים מסביב. כך היתה יהודה יכולה להיות האומה היחידה בין כל האומות השואפות רק לכיבושים, להרחבת השלטון ולהגדלת יוקרתן – שהיתה מוותרת מרצון על היוקרה המדינית ומסתפקת בייחודה האלוקי הנשגב, תוך ציפיה לגאולת האנושות כולה. מה גדול היה אז הניצחון להכרת תודה לה'. התפתחות זו החלה בחסותם של מלכי פרס ושל אלכסנדר הגדול, וכך לא נשקפה כל סכנה לתורה מבחוץ – אילולא קם לה אוייב מבפנים.
עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון התפשטה התרבות היוונית עד לנהרות הודו. תרבות זו פיתחה בעמי אסיה את תחושת היופי שבאדם ובבריאה. שלב זה הוא התקדמות לקראת התכלית הסופית, לקראת אידיאל השלימות הרוחנית והמוסרית של האדם, כפי שכלול בתורת ישראל.
טיפוח היופי החושני-גשמי מהווה שלב בחינוך האנושות ליופי הרוחני-המוסרי של האמונה בה', המתגשמת במעשים על-פי תורת ישראל. תרבות יון המריצה את האדם לשאוף לשלמות, אולם שלמות זו התבטאה רק באמנות חושנית ובסיפוק יצרים.
תורת ישראל גם היא מלמדת את האדם לשאוף לשלמות, אולם שלימות זו פירושה להיות צלם אלוקים. ה' פותח את שערי האומות לתרבותו של יפת, ואילו שכינתו שרויה באהלי שם.
גם אנטיוכוס לא יזם בעצמו את מלחמת השמד נגד התורה ושומריה. מחרחרי מלחמה זו היו דוקא יהודים נשואי-פנים, וביניהם כהנים מבזי-תורה, אשר הסיתו את אנטיוכוס לחסל את עבודת ה' בבית-המקדש ואת שמירת התורה ביהודה. מתריסים ומחריבים אלו לא יצאו מקרב המוני העם, כי אם מבין גדוליו וכהניו.
הם הצליחו למשוך אליהם את קלי-הדעת שבעם, ועם זאת הסיתו את היוונים לגזור גזירות נגד דת ישראל, דבר שעורר רוח מרד בלב היהודים. כך הביאו את תורת ישראל אל סף הכיליון ואל ניצחון מזהיר ביותר!
נאמנותם של יראי ה' התבלטה שבעתיים. על אף הרדיפות והגזירות הוסיפו לשמור אמונים לה' ולתורתו. היו אמהות אמיצות-לב אשר מלו את בניהן והפילו את עצמן מחומת העיר יחד עם הנימולים הרכים, או שנשרפו חיים בתוך מערות. היו שומרי שבת וכשרות רבים, וביניהם נשים וטף, אשר הומתו בכל מיני מיתות אכזריות. היו גם יהודים שנדרשו לסגוד לאלילים רק למראית-עין כדי להציל את נפשם, אך הם ביכרו למות מאשר להתכחש לאלוקיהם אפילו בהעמדת-פנים בלבד. כך נהרגו שבעת בניה של חנה.
כך נחרת זכרם של הרוגי-המלכות למען התורה על לוח לב העם. והם מזהירים ככוכבים להורות את הדרך לאחיהם הנאמנים במשך הגלות החשוכה, כשהיהודים נרדפו בעקבות אמונתם וסבלו גזרות קשות ואכזריות.
ואולם, מסירות-הנפש למען ה' ותורתו אינה מהווה את שיא העוז והכח למען התורה. במקום למות בעד התורה טוב יותר לחיות בעדה, ללחום בגבורה ובאומץ-רוח למען נצחונה. אמיץ הרוח אינו נרתע מפני הקשיים הנערמים בדרכו, גם אם ימצא את עצמו בודד במערכה. הוא ישים מבטחו באלוקים, ביודעו כי רק ממנו יש לצפות לעזרה ולתמיכה. הוא נלהב לעשות את רצון קונו, מניף את דגל התורה בגאון, וכך הוא מלהיב את רוחם של החלשים, הנואשים והפוסחים על שני הסעיפים. הם נאספים סביבו, מתחזקים בהשפעת עוז-רוחו ואוזרים אומץ להילחם כמותו למען המקדש. זהו כוח חי ותוסס המביא לעמו לא קברות קדושים, אלא חיים של קדושה, חיים רעננים מלאי חדווה ותקווה.
כזה היה נצחונם המזהיר של החשמונאים.
מקץ שלוש שנים כבש יהודה המכבי את העיר ואת בית-המקדש. רק המבצר הסמוך למקדש נשאר בידי האויב. באותו יום ניתצו החשמונאים את כל אלילי היוונים בהיכל ה', טיהרו את המזבח, את קודש הקודשים, את השולחן, והעלו את הנרות במנורת הזהב.
שמונה ימים נמשכה חגיגת חנוכת המזבח. מאז קבעו חכמי הדור את שמונת ימי החנוכה להודות ולהלל לה' על הניסים ועל הנפלאות שעשה לנו ולאבותינו בימים ההם ובזמן הזה.