תרבות יוון שואפת לטפח את חוש החן והיופי, כדי שהעולם ימצא חן בעיני האדם. כל זאת, במקום שחוש זה ישמש קנה מידה לאצילותו של האדם. בעקבות זאת הופקר האדם לפני כל הסטיות, החולשות והתעתועים, הנולדים מחושיו.
בניגוד לאמונות מוטעות אלו, קובעת תורת השם את רצון ה' כקנה מידה לאצילות האדם. היא מלמדת אותו להבדיל בין טהור לטמא, בין צדק לעוול, בין קדושה לשחיתות, בין מה שחביב על המקום ובין מה שבזוי בעיניו. התורה קובעת את גבולות חירותו כאדם המורכב מגשמיות ומרוחניות, מאלוקות ומארציות. התורה אומרת לאדם: למען בוראך שמור על קדושתך ועל טהרתך, הקדש לה' את כל חייך, לרבות חושיך הנחותים ביותר. הישמר לך מכל טומאה, מכל שחיתות ומכל מה שמתנגד לחירותך ולתפקידך כעובד ה'. הקדש לה' את כל סביבתך, הן בחייך הפרטיים והן בחייך הציבוריים, למען יישאו חן בעיני אלוקים. הוא ישכון בקרבך וילווך בכל דרך חייך כדי להעניק לך אושר וטובה.
התורה מסדירה את כל היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין בני המשפחה לבני הקהילה, בין שכבות העם למדינה. כולם נבראו בצלם אלוקים וכולם שואפים לעשות צדק ומשפט, חסד ורחמים, ולמצוא חן בעיני אלוקים על ידי טהרתם ואמונתם.
יחסים אלו אינם תלויים ברגשת הלב, שפעמים הוא קשה לרצות ונוח לכעוס, וגם לא בשכלו של האדם. כי לעתים שיקוליו לובשים מסווה של צדק ושל יושר, ולאמיתו של דבר, הם כוזבים ומתכוונים למטרות אנוכיות.
הללו המסדירים את חייהם עלי אדמות לפי חוק התורה, יזכו להגיע לידי שלימות האמת והיופי גם יחד. שלימות אשר היוונים לא הגיעו אליה וביקשו אותה לשווא, מאחר שרצו למצוא אותה במסגרת הצרה של סיפוק הרצון הגשמי של האדם. רק חוק עליון המאחד את כל חיי הפרט והכלל, על כל ניגודיהם והבדליהם, עם הרעיון של "ה' אחד" – מביא לשלמות מוחלטת. הוא יוצר צורת חיים אחידה ללא ניגודים והבדלים, שכן הללו בטלים לעומת הרעיון הנשגב של אחדות ה'.
היפלא איפוא שחוק זה, הנלחם בשתי חזיתות, יהיה מותקף משני הצדדים גם יחד? הוא שולל יתרון מוחלט של חיי הגוף, כשם שהוא שולל התנזרות מוחלטת מתענוגות העולם הזה. הוא לוחם נגד הפקרות בגוף וברכוש, כשם שהוא לוחם נגד כל כפיה. מצד שני, הוא מציב את הצדק כעמוד התווך של ההכרה האנושית ושולל את הדעה כי אפשר לפצות באהבה את משוללי הצדק, וכי האהבה עשויה לשמש תחליף לצדק. חוק זה מעורר, איפוא, את התנגדותם של אלו הטוענים שיש לדכא את כל היצרים על ידי כפייה, וכך הם מופיעים, כביכול, כקדושי עליון אשר אין להם ולגשמיותם ולא כלום, וכן של אלה הטוענים שעל האדם לסגוד לתענוגות הגוף ולגירוייו, ולא לנהוג בגינוני נימוסין, אלא כלפי חוץ בלבד.
מרובים הם אויבי התורה בקרב העמים: מחד גיסא, אלה הדוגלים בהפקרות גמורה ורואים בה את ישועת העולם, ומאידך גיסא, אלה המתיימרים להציל את האנושות על ידי כך שהם ממנים את עצמם אפוטרופסים על בני האדם ומשעבדים אותם תחת רצונם. אלו ואלו מזלזלים בתורה ולועגים לה, היות שהם מכירים ביופי גשמי בלבד, ואינם מבינים שקיים גם יופי רוחני והרמוניה רוחנית. אין הם מבינים שבתורה מתחברים החוק והחרות להרמוניה אחידה.
