במשך שנים ארוכות ביקרו בני הזוג אצל רופאים רבים. מעולם לא אמרו נואש, תמיד פיעמה בליבם התקווה כי יבוא יום וישכון האושר בביתם. בטרם יבשו הדמעות, מנחמים היו האחד את זולתו כי קרוב יום פקידתם. היכן לא היו ומה לא עשו. נדדו דרך קבע ממקום למשנהו, אם מצד התקווה לשליח טוב לרפואה, ואם מצד "משנה מקום משנה מזל". במשך שנים רבות התאמצו ומעולם לא אפסה התקווה מליבם.
כשגבר הסבל וכמעט כשל כוחם, ועלו בליבם מחשבות להרים ידיהם ולהשאר ערירים, נתבשרה הבשורה כי ה' נתן לה הריון.
אין מילים לתאר את השמחה ששרתה באהלם באותם ימים, שמחה של מי שנתבשר שלא היה עמלו לריק. הנה, פיעמה התחושה בליבם, יזכו לחבוק בידם עולל פרי בטנם. תיפול בחלקם הזכות לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. לרגע לא פסקה התפילה מפיהם כי לא תהיה היגיעה לריק, וכי יזכו לילד בריא ושלם, ושיהיו להם הכח והזכות לגדלו…
אולם ההשגחה העליונה רצתה אחרת. כאשר הגיעה האשה לבדיקה שגרתית אצל הרופא, ראתה כי פניו אינם כתמול שלשום. החיוך השפוך על פניו דרך קבע נעלם ואת מקומו החליפה ארשת דאגה. "מה קרה?" נזעקה האשה, "על מה חוורו פניך?" הרופא כחכח בגרונו כמו מבקש להשהות את הבשורה הרעה, ובמילים שאך בקושי יצאו מגרונו אמר: "או-או".
האשה כמעט נפלה תחתיה מתעלפת: "מה או-או? אנא, פרט את דבריך". הרופא השפיל את עיניו ואמר: "דעי לך כי גיליתי דבר חמור ביותר. לפי כל כללי הרפואה יש רק שתי אפשרויות: או את או הילד, רק אחד משניכם יחיה"… חבטה נשמעה, והאשה נפלה תחתיה מעולפת.
משהתאוששה ושבה לביתה, ריצדו מול עיניה כל העת המילים: "או-או". יפה ידעה שההחלטה בידה, ומשום כך קשתה עליה פי כמה. הימים נקפו והמועד להחלטה התקרב בצעדי ענק. מחשבות הציפו כל העת את מוחה, אולם הכיוון כבר היה ברור.
היום המיועד הגיע, האשה ובעלה ניצבו בשערי בית החולים. היא נפרדה מבעלה לעד, כשדמעות בעיניהם. ידעו השניים כי שוב לא יראו זה את זו, הנחמה היחידה שבעבורה מקריבה האשה את חייה היא הידיעה כי משאירה היא אחריה זכר חי בר קיימא. שימשיך את פתיל חייה שנקפד. כדאי הכול למענו, שהרי בלעדיו אין לה חיים…
באותה שעה שנתבשר האב כי עליו לברך 'הטוב והמטיב' על הולדת בנו, נתבשר גם כי עליו לברך 'ברוך דיין האמת'. דמעות זלגו על לחייו ללא הרף, דמעות עצב עמוק אין קץ, ודמעות של שמחה על הילד שנולד בריא ושלם.
ימים חלפו, שנים נקפו, והילד גדל וצמח. בני המשפחה טיפחוהו וגדלוהו באהבה ובמסירות אין קץ, מנסים לפצותו על יתמותו. בכל הזדמנות סיפרו לו על אמו שלא זכה להכיר. סיפרו לו על טוב לבה, על אצילותה ועל רחמנותה. מנסים להחדיר לילד הרך אהבה לאותה אמא שהיתה מוכנה להקריב את חייה למענו.
הילד גדל. הגיע הזמן לקחת אותו אל קבר אמו, שם יאמר בפעם הראשונה בחייו קדיש יתום. בני המשפחה כולם מתאספים, דמעות בעיניהם ומטפחות בידיהם. הילד מבקש לומר את הקדיש, ואביו מורה לו באצבעו את מילות הקדיש מתוך הסידור. הילד אומר, אומר ומחייך, ובתוך כדי כך מבליע גם צחוק שביקש לפרוץ מסיבה כלשהי. בני המשפחה מתבוננים ותמהים, היכן היא הכרת הטובה, האם כך אומרים קדיש ליד קבר של אמא שמסרה את נפשה? אולם ממהרים לסלוח לילד שעדיין רך הוא בשנים ואינו מבין.
שנה חולפת, והמחזה נשנה. הנאספים בוכים והילד צוחק, הנאספים עצובים והילד שמח.
הכאב נוקב ויורד עד תהום. הילד שמח, הוא אינו מצליח להבין את האבדה שאיבד עם לידתו, אינו מצליח להזדהות עם אותה האמא שעשתה הכול כדי שהוא זה שיישאר בחיים…
עצוב, עצוב מאד. ואולי תתעורר המחשבה כי בעצם אנחנו כאותו ילד טיפש שאינו מצליח להבין את הכאב שבחיסרון…
בית המקדש איננו, ברחמיו של הקב"ה שהשליך חמתו על עצים ועל אבנים וכילה את ביתו ואת היכלו, ולא נתן למוט רגלינו. לא רצה להשחית את בניו, וברחמיו הותירנו לפליטה ושם לנו שארית בארץ החיים. ואנו, אומרים קינות ומחייכים, צמים וצוחקים, מקוננים 'איכה' מן השפה ולחוץ, לא מבחינים כלל בחיסרון שחסרים אנו…
