איוב טעה בהבנתו את העולם. הוא טען שהעולם מושפע מכוחות נפש, ולכן, אין לבוא עמו חשבון:
איוב, בטענתו לפטור את עצמו מן הדין, לא טען שה' ברא את הרשע כשהוא מוכרח לעשות רע. טענתו היתה שכפי שהבהמה הטהורה אינה טהורה מזכות עצמה, אלא שכך היתה ברייתה, כך ברא הקב"ה צדיקים ורשעים. הקב"ה ברא את האדם עם כוחות נפש ותכונות טובות או רעות, ואדם הבוחר ברע פועל ועושה לפי הסיבות המנווטות אותו. לפי דעת איוב, אדם זה שכוחות נפשו מנווטים אותו אל הרע, לא ניתן לתבוע אותו על פי דין, כי האשמה היא בתכונותיו, שכך נגזר עליו להיברא.
השיבו חבריו לאיוב: אמנם נברא האדם עם תכונות וכוחות נפש שונים, שהם לכאורה הסיבות הקובעות את מעשיו, אולם הסיבות אינן מכריחות! יש אמצעים להתגבר על תכונות נפש אלו. יש באפשרות האדם להתגבר על תכונות נפשו ולהטותן אל הצד הטוב!
הפעלת הבחירה החופשית מתוך רצון חופשי, היא המעלה אותנו לספירה אלוקית של על טבעיות והיא המאפשרת לנו להשתחרר מכל כפיפות לטבענו. רק השימוש בבחירה החופשית מוציא אותנו מדרגת הנבראים כדומם, צומח ובעל חיים ומעלה אותנו אל דרגתנו האמיתית: נושאי צלם אלוקים המסוגלים להשתחרר מכבלי הטבע!
בכל ניסיון ניתנת לאדם ההזדמנות לבטא את נשמתו! אמנם, נטייתו הטבעית של האדם מושכת לדרך, אשר אילו בחר בה, לא היה קיים הבדל בינו לבין שאר הברואים, אולם, מהצד שכנגד ניתנת לו אפשרות עילאית לבטא בעזרת רצונו החופשי בחירה פלאית שאינה כבולה לטבעים של יצריו.
בתום ימיו של האדם, חלקו מכל עמלו הוא הביטוי של עבודתו הרוחנית, ההתחשבות בחלק הנשמה שבו. את חייו של האדם מסכמים על פי מידת ההוצאה מן הכוח אל הפועל של היכולת העליונה שניטעה בו.