שני מפקדים בכירים פשעו כנגד מלכם והובאו למשפט צבאי. המפקדים התנפלו לרגלי המלך וביקשו חנינה. הם סקרו בפניו את שירותם הממושך והמסור, את המערכות שפיקדו עליהן ואת הנצחונות שנחלו למען כתר המלך.
שמע המלך את דבריהם ואמר: "איני יכול להחליט על אתר. בינתיים, לא נחזירכם לבית הכלא, ואף לא נשיבכם אל גדודכם. מה יעשה בכם, איפוא?"
חשב המלך ומצא עבורם תעסוקה הולמת. הם יכהנו כשופטים צבאיים. צירפו אליהם שופט שלישי, שישמש כאב בית דין.
הובא בפניהם חייל שברח מן הבסיס. געגועיו תקפו והוא נכסף לבית הוריו. החייל הודה באשמה וביקש רחמים. הוא משתדל להיות חייל טוב, אבל הפרידה מהבית… הוא ממלא את כל המוטל עליו בנאמנות, שומע לקול מפקדיו. כאן כשל, הוא מודה ומתוודה…
"מה פירוש 'כשלת'?!" הרעים עליו השופט, "נטישת הבסיס, כמוה כעריקה! זהו פשע בל יכופר!"
"וכבודו", פנה אב בית הדין אל הקצין השני, "מה כבודו אומר?"
"מה אומר…" ענה הקצין, "חטא כבד חטא, אך האדם הוא אדם. גם אנו היינו פעם חיילים. טעמנו טעמם של געגועים…"
"כלום משום כך ערקנו?" טען חברו. "אם נוותר לו, ייפרץ כל גדר, תופר המשמעת! יש לעמוד על המשמר, אל לנו להיות רכי לבב!"
"אנו חלוקים בדעותינו", סיכם הקצין השני. "ההכרעה תלויה, איפוא, באב בית הדין".
"אכן כן", ענה אב בית הדין, כשהוא רושם את פרטי הוויכוח ומגיש למלך את תמצית הדברים. המלך העיף מבט, וקבע: הקצין הראשון יישא בעונשו במלואו, והשני יזכה לחנינה מלאה".
הקצין הראשון נדהם.
המלך הבין את תמיהתו ואמר: "על מה אתה מתפלא, ומה אתה משתומם. הלוא במו פיכם גזרתם את גזר דינכם. הן אתה הוא שקבעת שאסור להיות רך לבב, ושוויתור גורר פריצת גדרות ומזמין הפרת משמעת. ואילו חברך התחשב בפועלו הטוב של החייל ובחולשות אנוש…"
אם נרצה שהקב"ה יסלח לנו על מעללינו, ננהג כך גם כלפי חברינו. כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים.