ראש השנה ג' אלפים תי"ג
עזרא הסופר, עלה מבבל, הוא מצא את מצב העם בכי רע:
חומות ירושלים עמדו בחורבנן, והעיר כולה נראתה כאוד מוצל מאש. איש לא ניסה לשקם ולבנות. בדיוק כך היה גם גורלם של ראשוני השבים מהגלות המרה, הן בגשמיות והן ברוחניות.
מתוך הצרות והאסונות, שעברו על העם, ובאין מנהיג, השתכחה התורה מעם ה': לא למדו תורה, לא שמרו שבת. חגים ומועדים נשתכחו מן הלב. היהודים אף התבוללו בין הגויים…
בתקופה קשה זו הופיע עזרא הסופר בשערי ירושלים וחידש את הקשר בין העם לתורתו. הוא לימד את ההמונים את דרכי היהדות והחזיר עטרה ליושנה.
רבים מאד היו פעליו של עזרא הסופר להחזיר את עם ישראל לאלוקיו, אך גולת הכותרת היתה ההתעוררות הגדולה לתשובה.
היה זה בבוקרו של יום ראש השנה. לקול קריאתו של עזרא הסופר התאספו המונים ברחוב הסמוך. העם בא לשם בנעריו ובזקניו.
עזרא ישב על במת העץ, ולצדדיו – שנים עשר איש מחשובי הציבור: ששה – לימינו, וששה לשמאלו.
עזרא הסופר הביא עמו את ספר תורת האלקים.
ברכת התורה, אשר ברך עזרא, נאמרה בשם המפורש. העם, אשר היה נרגש ומרומם, ענה: "אמן ואמן!" ומיד נפלו הכול על פניהם והשתחוו לה'.
לאחר מכן, במשך שש שעות עמדו ההמונים על רגליהם והאזינו בדריכות לדברי התורה.
עזרא הסופר קרא, והלויים פרשו והסבירו את משמעות הדברים.
כנחל סוחף עברה ההתעוררות בציבור.
אנשים, נשים וטף – הכל היו שותפים לבכייה הגדולה, לוידוי, לחרטה ולחזרה האמיתית בתשובה.
כאשר ראה עזרא, שהלבבות פונים אל ה', או אז פנה אל ההמונים והכריז:
"לכו, אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח', י').
"יום קדוש הוא ראש השנה, והשמחה והחדווה בה' תתן לכם כח וחוזק לחזור בתשובה שלימה".
ואמנם, באותו יום מתוך הכרה עמוקה קיבלו על עצמם עתיד חדש של תורה, של יראת שמים ושל קיום מצוות בהדרכת מנהיגם הגדול – עזרא.
למחרת, ביום השני של ראש השנה, כאשר נאספו זקני העם כבר היתה עמם רוח אחרת – רוח של עוז ובטחון בה', שיקבלם בתשובה שלמה.
שבועיים נותרו עד לליל התקדש חג הסוכות, ועזרא לימדם את ההלכות והמצוות, הקשורות לסוכות ולמצוות ארבעת המינים.
מימות יהושע בן נון לא ראתה ארץ ישראל חג סוכות שנחוג בתפארה כבאותה שנה. היתה זו שמחה של מצווה, שמחה אמיתית של "ושמחת בחגך".
חג הסוכות חלף, ושוב התייצבו בלבוש שק ואפר על ראשם המוני היהודים להתוודות על חטאיהם, ומתוך בכי ואנחה על עוונותיהם.
בעשרים וארבעה לחודש תשרי, בצהרי היום, התייצבו הלויים על מעלות בית המקדש, בבכי ובצעקה על מצבו החמור של העם ועל היצר הרע הקשה, המפתה את עם ישראל לעבודת אלילים. בדברים קורעי לב קראו אל ה':
"אבוי! זה היצר, אשר גרם לחורבן בית המקדש ולשרפת היכל ה'! בגללו נהרגו צדיקים, ובאשמתו גלו יהודים מארצם ומאדמתם – ועוד מרקד הוא בינינו?!"
באותה שעה נפלה לפתע פתקה מן השמים…
הפתקה הורמה מיד מתוך רעד והתרגשות – והנה כתוב בה: "אמת".
חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת, ובודאי הסכימו בשמים לדברי הלויים.
התלהבות ההמונים היתה גדולה. עם ישראל שוב התארגן לבקש רחמי שמים להעביר את היצר הרע מן העולם, ועזרא הסופר עם החכמים הכריזו שלושה ימי צום ותפילה, שהקדוש ברוך הוא ימסור בידם את היצר הרע.
משתמו שלושת הימים, נראתה פתאום להבת אש בדמותו של גור אריה יוצאת מבית קודש הקודשים.
באותו רגע הכריז הנביא זכריה, אשר עמד שם: "זאת הרשעה!" – זהו היצר הרע!
כך ניצלו הדור ההוא והדורות שאחריו מן היצר של עבודה זרה, והוא חלף ובטל מן העולם.