לא קלה היתה המצוה בה ניסה האלוקים את אברהם. כל ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם לדורות הבאים היתה קשורה במאמרו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב), ועתה ציווה עליו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" (שם כ"ב, ב'). אלוקים ציווה עליו לקחתו אל הר "המוריה" – "הר שיצאה ממנו הוראה לישראל" (תענית ט"ז.). אברהם השכים בבוקר ועשה את כל ההכנות הדרושות (בראשית כ"ב, ג'-ד') ויצא לדרך של שלושה ימים, כדי למלא את הצו שהוטל עליו. במשך שלושת הימים הרגיש והגה בנוראותו ורוממותו של הצו הזה. אשר קצרה בינת אנוש להבינו. אך גם העובדה שהמצווה הזאת נעלה משכלו של אדם. גם הנוראות הכרוכות בביצועה, לא ריפו את ידיו ולא הכניסו בלבו אפילו צל של היסוס לגבי קיום המצווה. ביום השלישי, הוא יום העקידה, לאחר שהשאיר אברהם את אנשיו לרגלי ההר, מסר את האש ואת המאכלת בידי יצחק "וילכו שניהם יחדיו" (שם פסוק ו'). אף על פי שיצחק כבר הרגיש וידע מיהו הקרבן הנועד לאש ולמאכלת, בכל זאת הלכו "יחדיו" – דעת האב כדעת הבן, המקריב והנקרב, שניהם הלכו יחד לקיים את רצון בוראם. היכן הימים ההם, בהם לא פקפק בן במורשת אביו, כאשר הדור הצעיר קיבל מהדור המבוגר את מצוות ה' תוך נכונות לחיות על פי מסורת האבות וגם למות על קיום מסורת זו, הואיל וזה רצון הבורא.
הימים ההם חלפו. במשך אלפי שנים האירה העקידה מהר המוריה, ההר אשר ממנו יצאה הוראה לכל דורות ישראל, ועקידה זו הלהיבה את ליבותיהם של אבות ובנים, של זקנים וצעירים, לשמור אמונים לתורה היוצאת ממוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים, גם כאשר קיום התורה היה כרוך בצער ויגון, בכל זאת לא רפו ידיהם אפילו לרגע מלשמור את התורה. הבן והאב נשאו עיניהם אל הר המוריה, אל העקידה, אל אברהם ויצחק. האב שמח להקריב את בנו כאברהם, והבן שמח להיות קרבן כיצחק.
בראש השנה, עת חלה המצוה לתקוע בשופר בשל איל (שו"ע אורח חיים סימן תקפ"ו סעיף א') – נזכור את העקידה, את הקריאה אשר קרא הבורא אל האבות ואת המענה שלהם: "הנני!" וגם אנו הזקנים והצעירים, נענה לקול השופר: "הנני!" הננו מוכנים לחיות ולמות למען מצוותיך. הננו נכונים גם להקריב לפניך כל קרבן שתדרוש מאיתנו, וגם לעלות קרבן למען שמך הגדול, כאברהם וכיצחק.