אמונתו של יהודי מוצאת את ביטויה בלוח השנה. על כנפי הזמן, הנושאות אותנו בדרך חיינו, חרת ה' את תורתו וציין ימים, שבועות ושנים, כמבשרי תורתו. על יסודות, אשר למראית עין הם ארעיים וחולפים, יסד ה' את קדשיו.
הזמן קיים לנצח ומחיקו צומח ונולד יום. הימים באים אל בני האדם, ללא הודעה מוקדמת ומבלי שניתן יהיה לדחותם. הם ימצאו את האדם גם בתוך טירדות החיים, בתוך עליצותו, בתוך תא כלאו או על ערש חוליו. בכל מקום ימצאוהו ויגישו לו את דבר ה'. הם מתווים את רגשותיהם ומחשבותיהם של רבואי רבבות בני אדם בכל ארבע רוחות העולם, בלי הבדלי מקום, גיל ואופי.
טול מתוך חייך את כל מה שמציין אותך כיהודי, טול מתוך חיי האנושות את כל מה שקיבלה מן היהדות, ותמנה את ימיך ואת ימי האנושות מלילה ללילה ומסתיו לסתיו. כל ההוויה תהיה סתווית, ללא פריחה, ללא לבלוב וללא שמש ואור. גם אם תזרח השמש על הגאווה הגשמית, סופה להיעלם בצללי הלילה, בדומה לאילן של החיים הגשמיים, הפורח בקיץ בכל הדרו ולאחר מכן באים עליו ימי הסתיו, ימי סופה וסגריר, והוא נותר חשוף ללא עלים ירוקים. הבא מן העפר סופו לעפר. הכל חולף ויורד לטמיון.
אבוי לך אם תלך שולל אחרי אמונה אווילית בנעורים נצחיים, בפריחה ללא סוף, בכוח ועוצם הזרוע, בקיום בלתי פוסק של רמת החיים. הנך משלה את עצמך.
רוח היהדות מונה לפי האביב. תחילתן של תולדות האדם, ולא רק של העולם הבא, היתה באביב. ההתחדשות באביב היא תכלית ההיסטוריה. נמצאנו למדים שאין דבר בחיים העובר ובטל לחלוטין. הכל נצחי ומלא רוח חיים מאת ה'. גם טירדה, עבודה קשה, אבל וצער, הופכים לשמחה ולאושר. גם הרגע החולף והגרעין הנובט וצומח לזמן קצר בלבד, מהווים חלק של השלימות. כאן האושר פורח גם בחיים האפורים והאביב מתחדש גם מתוך חשכת הסערה. מבוקר עד בוקר, ומאביב עד אביב, כך חי ומונה היהודי את לוח השנה שלו.
שברי לוחות הברית היו מפוזרים לרגלי הר סיני. הרעיון על עליונות החומר הטעה את אבותינו, והם העדיפו רעיון זה על האמונה בנסתר הנצחי. הם הסירו לבם מבוראם והפנוהו אל היצור הגשמי החולף. הם העלו את הטבע הגלוי, את עגלי הזהב, לדרגת אלילות ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל!" (שמות ל"ב, ד').
לכן נשברו הלוחות שעליהם נחרתה הברית בין ישראל ואלוקיו. בלב האדם לא קוננה עדיין תודעת העליונות של האדם על הטבע, כך שהאדם לא התנשא מעל לגשמיות אל הבורא האחד והיחיד הקרוב לאדם. כתוצאה מחוסר תודעה זו ירד האדם לשפל המדרגה של ההשתעבדות לטבע ולגשמיות. כך נפל האדם בעטיו של רעיון מוטעה וניטלה ממנו השליטה על הטבע הגשמי, ולא הוכשר עוד לבו להיות נווה למצוה האלוקית, זו המצוה המזככת את החיים הגשמיים ומעלה אותם לדרגה רוחנית עליונה. רק ברוח זו ניתן להקים מקדש בעולם השפל, אשר בו תשרה השכינה.
אבל הטעות באה על תיקונה. אוהדי הגשמיות נפלו קרוב לחומר, העגל נשרף לאפר, ואבותינו שבו אל ה' אלוקים. אז קרא ה' ברוב חסדיו משמי מרומיו: "סלחתי!" (במדבר י"ד, כ'). הלוחות השניים ניתנו, ויצאה הקריאה לתרום למלאכת המשכן.
היה זה ביום העשירי בתשרי (שמות ל"ד, כ"ט בפירוש רש"י). ביום כיפור סלח ה' את עוון האמונה באלילות הגשמית ושוב העלה את מאמיניו אליו. כך נתקדש חודש תשרי לדורות בתור חודש של קדושה יתירה, של חשבון הנפש, של תשובה ושל שמחה שלמה ואמיתית.