חורבן בית ראשון,"השמרו לכם פן יפתה לבבכם!", נבואת ירמיהו, נבוכדנצר מפחד, נבוכדנצר עולה לירושלים, צדקיהו המלך, חנניה בן עזור – נביא שקר, עלילת שקר, מצור על ירושלים, הובקעה העיר, בוטל קורבן התמיד, שריפת בית המקדש, "כי עליך הורגנו כל היום", סופו של צדקיהו, צערו של ירמיהו, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?", גדליה בן אחיקם, אבדה שארית ישראל, חורבן בית שני,בניית בית המקדש, שנאת חינם, ארבעים שנה לפני החורבן, על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, נירון קיסר בורח, ממלאים את המחסנים, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, רבי יוחנן בן זכאי מתייצב לפני אספסיינוס, הבקעת חומות ירושלים, מאבקים אחרונים, גאוותו של טיטוס, "אל נקומות ה'", חורבן ביתר, הקדמה, מצור על ביתר, "אנשי האמונה אבדו", הטוב והמטיב
חורבן בית ראשון
"השמרו לכם פן יפתה לבבכם!"
לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, הם הוזהרו על ידי משה רבינו ויהושע בן-נון שלא יעבדו עבודה זרה. שכן הארץ אינה סובלת עוברי עבירה, ואם יחטאו, לא יוכלו להתקיים בה.
באותה תקופה, היתה עבודה זרה תאווה חזקה ביותר וקשה מאד היה לעמוד בפני פיתוייה. כשהשתקע עם ישראל בארצו, הוא שכח את ה' שגמל עמו כל טוב והחל לעבוד עבודה זרה.
ירבעם בן נבט היה המלך הראשון שהחטיא את העם בעבודה זרה. הוא העמיד שני עגלי זהב בבית אל ובדן, מנע מעם ישראל לעלות לירושלים בחגים ואמר להם: "רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א', י"ב).
אחריו קם המלך אחאב שהמשיך לחטוא ולהרשיע. הוא השכיח את שם ה' מפי הבריות ומחקו מספר התורה. במקומם כתב את שם "הבעל" (עבודה זרה באותה תקופה).
גם מנשה, מלך יהודה, הרשיע מאד. הוא החריב את מזבח ה' ובנה במקומו מזבחות לבעל. העמיד פסל בבית המקדש וברוב רשעותו אף הרג את ישעיהו הנביא, שהיה סבו, אבי אמו.
בתחילה התביישו בני ישראל במעשיהם ועבדו עבודה זרה בסתר. אולם כשהתרגלו לכך, החלו להתגאות בעבודה זרה ועבדו אותה ברחובות עיר.
כל אותה תקופה חס עליהם הבורא, האריך להם אפו ונתן להם אפשרות לשוב בתשובה. בחסדיו הרבים אף שלח להם נביאים שהתרו והזהירו השכם והערב, אולם דבריהם נפלו על אוזניים אטומות. עם ישראל היה שקוע עמוק בחטאיו וסירב לקבל את דברי התוכחה.
נבואת ירמיהו
אחד הנביאים שנשלחו להזהיר את עם ישראל היה ירמיהו הנביא. הוא ראה את ישראל בקלקלתם וניסה להוכיחם שיחזרו למוטב.
בלב כואב צעק ואמר: "'על שבר בת עמי השברתי קדרתי… הנה קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים, הה' אין בציון אם מלכה אין בה?' כשאני רואה את העתיד לבוא על ירושלים, לבי שבור ורצוץ. מתחנן אני אליכם: שובו מדרכיכם הרעים!"
ירמיהו התנבא נבואות קשות מאד עם ישראל: "כה אמר ה' צבאות, אלהי ישראל, הנני מאכילם את העם הזה לענה, והשקיתם מי ראש, והפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם" (ירמיה ט', י"ד-ט"ו).
"ונתתי את ירושלים… מעון תנים, ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" (ירמיה ט', י'). "והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (ירמיה ז', ל"ג).
כששמעו בני ישראל את הנבואות הקשות, הם רדפו את ירמיהו ולא הטו אוזן לדבריו. נביאי השקר שכנעו את העם שה' מסר להם נבואות טובות של שלום וניצחון, של שקט ושלווה.
ירמיהו התחיל להתנבאות בזמן מלכות יאשיהו המלך. בניגוד לקודמיו, היה יאשיהו מלך צדיק שניסה בכל כוחו להחזיר את העם למוטב ולקרבם לאביהם שבשמים. אולם הוא מת במלחמה עם פרעה נכה מלך מצרים.
אחריו מלך בנו, יהואחז, אולם גם הוא הומת כעבור זמן קצר על ידי פרעה נכה. במקומו מלך יהויקים, אחיו. יהויקים חטא והחטיא את ישראל. בזמן מלכותו, מלך על ארץ בבל נבוכדנצר שהיה מלך עריץ וקשה וכבש ארצות רבות.
נבוכדנצר מפחד
כשעלה נבוכדנצר לשלטון, יצאה בת קול מהשמים ואמרה לו: "עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'". אולם נבוכדנצר חשש שהקב"ה יעניש אותו כפי שהעניש את סנחריב.
בעברו, היה נבוכדנצר שר צבאו של סנחריב, מלך בבל. באחת ממלחמותיו עלה סנחריב להילחם בירושלים כשעמו צבא ענק. באותה תקופה מלך בירושלים חזקיה המלך, שהיה צדיק מאוד וחיזק את העם בתורה וביראת שמים. חזקיה ראה את צבאו האדיר של סנחריב, אולם לא חשש כלל. מתוך ביטחון מלא בבורא עולם עודד את העם להקריב את קרבן הפסח כמדי שנה בשנה בשירה ובהודיה לה'. באותו לילה, ליל הסדר, התרחש נס מופלא ביותר: מלאך ה' הכה את כל מחנה סנחריב, אשר מנה 185,000 מפקדים, לבד מחיילים לאין מספר. יושבי ירושלים קמו בבוקר, והנה מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. רק ששה אנשים הותיר ה' מכל המחנה ביניהם היו: סנחריב, שני בניו ונבוכדנצר. זאת כדי שיהיה פרסום לנס גדול זה.
הששה ברחו לארצם. בדרך נדר סנחריב נדר לעבודה זרה שלו ששמה היה 'נסרוך' (נסר מתיבת נח), שאם יגיע בשלום לארצו, יקריב את שני בניו קרבן לעבודה זרה. כאשר שמעו זאת בניו, קמו עליו והרגוהו.
כששמעו עמון ומואב את דברי הנביאים המתנבאים על חורבן ירושלים, שלחו לומר לנבוכדנצר: "דע לך שעתה הגיע הזמן לכבוש את העיר".
השיב להם נבוכדנצר: "ירא אני שלא איענש כפי שנענש סנחריב". שלחו ואמרו לו: "אל דאגה, הקב"ה לא נמצא עימם עכשיו ולא יעשה להם ניסים כפי שעשה להם בעבר".
אמר להם: "בכל זאת, אם יתפללו אליו ישראל בכל ליבם, הוא יענה להם".
אמרו לו: "ה' רחוק מהם מאחר שהרבו לחטוא, ואפילו יקראו ויתפללו אליו, לא ישמע לקולם!"
נבוכדנצר עולה לירושלים
נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך מאידך, חשש
נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך חשש מאד.
הוא החליט לעשות סימנים שונים כדי לדעת האם יצליח במלחמתו או לא. שלח חץ על שם רומי, אך החץ נפל, שלח חץ על שם אלכסנדריה והחץ נפל, שלח חץ על שם ירושלים והחץ המשיך ולא נפל. הוא עשה סימנים נוספים, ומכולם ניכר היה שאכן יעלה בידו לכבוש את ירושלים.
בשנה השניה למלכותו עלה נבוכדנצר להילחם בירושלים. הוא הצליח להכניע את ירושלים ואת המלך יהויקים, אולם לא הגלה את עם ישראל מארצו, אלא שעבד אותם וגבה מהם מיסים. יהויקים המשיך למלוך על ירושלים תחת מרותו, ולאחר שלוש שנים, ניסה למרוד בנבוכדנצר ולא שילם לו מיסים. במשך שלוש שנים נהנתה מלכות יהודה מעצמאות ומשחרור, מכיוון שנבוכדנצר היה עסוק במלחמותיו, אך בתום השנה השלישית, עלה נבוכדנצר לירושלים לתבוע את עלבונו. ברוב כעסו לקח בשבי את יהויקים וחלק מכלי המקדש. כוחו של יהויקים לא עמד לו והוא מת כשבוי ביד נבוכדנצר. במקומו המליך נבוכדנצר את יהויכין בנו.
נבוכדנצר שמע שחכמתם של ילדי ישראל גדולה מחכמת ילדי שאר האומות וחשב בליבו: 'מן הראוי שאכניס ילדים אלו לארמוני, אלמדם את כל חכמות העולם, וכשיגדלו ישמשו כיועצי'. הוא ציוה על שרו, אשפנז, לבחור מבין ילדי ישראל ילדים חכמים, בריאים וחסונים, יפי תואר ממשפחות מיוחסות.
אשפנז לקח לבבל ילדים רבים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. במשך הזמן נעשו ילדים אלו מקורבים למלכות ועזרו מאד לעם ישראל בגלותו.
כשעלה כשנבוכדנצר לבבל, אמרו לו יועציו: "כל זמן שמשפחות המלוכה ומשפחות השרים והמכובדים נמצאות בירושלים, יקשה עליך לשלוט על עיר זו. כדאי לעלות על ירושלים ולקחת את יהויכין עם חשובי ירושלים בשבי".
שמע נבוכדנצר לעצתם, עלה לירושלים ולקח עימו את יהויכין בשבי ועוד כעשרת אלפים איש מכובדים ובעלי השפעה. ביניהם היו מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא.
גדולי תורה אלו הכינו בבבל תשתית רוחנית חזקה ומבוססת, וכך לא השתכחה התורה בגלות. גלות בבל נמשכה כאלף שנים שבהן היתה בבל ראש לכל הממלכות בלימוד התורה ובהפצתה.
צדקיהו המלך
כשרצה נבוכדנצר למנות מלך על ירושלים, הוא בחר במתניה בן יאשיהו, דודו של יהויכין, ואמר לו: "הישבע לי שלא תמרוד בי".
ענה לו מתניה: "אני נשבע בנשמתי". אמר נבוכדנצר: "השבע לי בתורה שניתנה בהר סיני".
מיד הביא נבוכדנצר ספר תורה, הניחו על ברכיו של מתניה והשביעו שאינו מורד בו. אמר לו נבוכדנצר: "מעתה לא יקרא עוד שמך מתניה אלא צדקיהו, שיצדיק עליך ה' את הדין אם תמרוד בי".
אולם זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנצר מירושלים, הסיתו שרי צדקיהו את מלכם למרוד בנבוכדנצר. צדקיהו שמע להם ומרד בו. גם המצרים עזרו לו במרדו והבריחו מירושלים את החיילים שהותיר נבוכדנצר כדי לשמור על העיר.
צדקיהו קיווה להשיג עצמאות מדינית, למרות נבואת ירמיהו שציווה עליהם להיכנע למלך בבל, ועל ידי כך להינצל.
חנניה בן עזור – נביא שקר
באותם ימים קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור. הוא בדה מלבו נבואות תקומה וניצחון על ירושלים והפיץ את נבואותיו השקריות. העם האמין לדבריו וחיזק את המרד נגד נבוכדנצר.
שמע ירמיהו את נבואות השקר של חנניה ואמר לו: "הלוואי שיתגשמו דבריך, שהרי כהן אני ואוכל מהקורבנות בבית המקדש. ואילו אתה תפסיד, שכן גבעוני אתה וכשתחזור עבודת המקדש לקדמותה, תהיה שואב מים וחוטב עצים. דע לך, שנעלמה ממך הנבואה על אודות עצמך שעוד השנה תמות".
בסוף אותה שנה ראה חנניה כי נבואת ירמיה אכן עומדת להתגשם והוא עומד למות. מיד ציוה על בניו שיקברוהו אחרי ראש השנה ויעלימו את יום מיתתו. כמו כן, ציוה על בנו, שלמיה, לנקום בירמיהו.
שלמיה ניסה להעליל עלילות על ירמיהו ולא הצליח. לפני מותו קרא לבנו יראיה ומסר לו את צוואת אביו לנסות לטפול עלילות על ירמיהו כדי לנקום ממנו את נקמת חנניה סבו.
עלילת שקר
כאשר ברחו החיילים הבבלים מירושלים מפני המצרים, הציבו ישראל שמירה בשערי ירושלים, כדי שאנשי ירושלים לא ילכו להדליף ידיעות לבבלים.
יום אחד, כשהוצרך ירמיהו לצאת מירושלים אל עירו, ענתות, שמר יראיה על העיר. כשראה את ירמיהו יוצא מירושלים, לקחו אל השרים ואמר להם: "מצאתיו הולך אל חיל הבבלים", זעמו עליו השרים ושמו את ירמיהו בבית האסורים.
כשהיה ירמיהו בבית הכלא, אמר לצדקיהו בסתר: "עתיד מלך בבל להגלותך".
ירמיהו חשש מכעסו של צדקיהו ואמר לו: "לא יאה לך להעניש אותי כשאין לך שום עלילה נגדי. רואה אתה שנבואות ה' מתגשמות, ולא כפי שהתנבאו נביאי השקר ואמרו שלא יעלה מלך בבל על ירושלים".
שמע צדקיהו את דבריו, אולם לא היה בכוחו להכנע לנבוכדנצר.
מצור על ירושלים
בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, יצא נבוכדנצר לכיוון ירושלים כדי לדכא את המרד.
מאחר שחשש לעלות בעצמו על ירושלים, חנה לפני ירושלים ושלח למלחמה את שר צבאו, נבוזרדן. הוא שלח עימו שלוש מאות חמורים טעונים גרזני ברזל כדי לשבור את שערי העיר.
בעשרה בטבת הגיע נבוזרדן לירושלים והקיף את חומותיה בחיילים. נבוזרדן ניסה להבקיע את חומות ירושלים אך לא עלה בידו. כל גרזני הברזל נשברו על אחד משערי ירושלים אולם השער לא נשבר. ה' חיזק את אנשי ירושלים ונתן להם אפשרות אחרונה לחזור בתשובה.
החיילים ניסו להכניע את העיר על ידי התקפות של חיצים ואבנים. בירושלים היו גיבורים עצומים שנלחמו עם הכשדים והפילו מהם חללים רבים. היה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי. כשהיו חיילי נבוכדנצר יורים אבנים גדולות לעבר החומה, היה אביקא מקבל את האבנים בידו ומשליכם חזרה על החיילים והורג רבים מהם. כאשר גברו ההתקפות וזריקות האבנים, קיבל את האבנים אף ברגליו וזרקם עליהם, אולם עוון העם גרם ובאה רוח והפילתו מהחומה ומת.
שנה וחצי היתה ירושלים נתונה במצור מבלי שהצליח נבוזרדן לכובשה. מלאי המזון אזל מהעיר, והרעב הפיל חללים רבים. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל אוכל, וכשלא נענו, נפלו הילדים ומתו עליהן.
הובקעה העיר
נבוזראדן התייאש מלכבוש את ירושלים והתכונן לחזור לארצו, אולם נתן ה' בלבו למדוד את חומת העיר. לתדהמתו, הבחין כי החומה שוקעת בכל יום שני טפחים וחצי. (כ-