מגילת רות מבוארת
הקדמה
בחג השבועות קוראים את מגילת רות. המגילה מקיפה את סיפורה של רות המואביה, החל מחייה בארץ מואב ועד לנישואיה לבועז בבית לחם יהודה ולידת בנם עובד, שממנו קמה מלכות בית דוד.
אחד הטעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות הינו ההקבלה בין גישתה של רות ליהדות לבין גישתם של בני ישראל לקבלת התורה במעמד הר סיני.
רות ניגשה ליהדות בגישה של דבקות, כפי שנאמר במגילה: "ורות דבקה בה". היתה זו אהבה עזה ללא מיצרים, אהבה שסייעה לה לדלג על המכשולים ואבני הנגף הרבים שעמדו בדרכה.
עם ישראל ניגש בגישה דומה לקבלת התורה. הכרזת "נעשה ונשמע" מראש משמעותה דבקות בכל מחיר, ונכונות לקיים את התורה גם אם יתהוו מכשולים לאורכה של הדרך, ואף אם יהיה צורך למסור את הנפש למען הגשמת המטרה הרוחנית.
כאשר נקרא בתורה בחג על מעמד הר סיני וקבלת התורה, תעמוד לנגד עינינו דמותה של רות שהגיעה ממרחקים, ולמרות הכל הצליחה להעפיל למרומי הפסגות הרוחניות, תודות לאהבת החסד הגדולה שיקדה בלבה.
פרק א'
א'. ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו.
"שפוט השופטים" – שהיו שופטים את שופטיהם. כאשר היה השופט אומר לאדם: "טול קיסם מבין שיניך", היה אומר הנידון לשופט: "טול קורה מבין עיניך". כלומר, העוון שאתה השופט עושה הוא כה גדול, עד שהוא מסתיר את ראייתך.
מדוע דווקא רעב בא לארץ ולא הגיעה פורענות אחרת? כי התורה נקראת "לחם", שם המציין את חשיבותה, כפי שנאמר: "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט', ה'), ומכיוון שבני ישראל עזבו את התורה הקרויה "לחם", בא עליהם רעב, והתקיים בהם המאמר: "אם אין תורה, אין קמח".
הסיבה שבני ישראל נענשו משמים רק בחוסר מחיה ולא ננטשו מעל אדמתם, היה מפני שהם חיבבו את ארץ ישראל, ואפילו בימי צרה ומחסור לא עזבוה. ההוכחה שהם חיבבו את ארץ ישראל שכן משפחה אחת בלבד שעזבה את הארץ ופורסמה על כך (בתחילת מגילת רות). הרי שתופעה זו היתה נדירה מאד.
"וילך איש מבית לחם יהודה" – אלימלך יצא מארץ ישראל והלך לגור בשדה מואב, ומשום כך נענש שם. התביעה היתה כלפי אלימלך, שהרי היה ברור שהרעב בארץ ישראל בא בגלל חטאיהם, והראיה לכך היא, שכן בארץ מואב היה לחם, ורק בארץ יהודה שרר רעב. על השופטים אם כן, היה לפשפש במעשיהם ולתקן את מעשיהם, ואילו אלימלך לא עשה כן אלא ברח לחו"ל. הבורח מוכיח שהוא חסר ביטחון בה' המפרנס בכל מקום את בריותיו.
"וילך איש מבית לחם יהודה" – מפסוק זה ניכרת ביקורת כלפי הנהגתו של אבימלך. שהרי הוא היה אדם חשוב ממנהיגי עמו, והיה עליו לדאוג לעניי עירו, והוא לא עשה כך, אלא יצא לחו"ל.
הבקורת גוברת לנוכח העובדה שבסופו של דבר הוא השתקע בארץ מואב, ולא התכוון לחזור לארץ ישראל לאחר הפסקת הרעב.
ב'. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון, אפרתים מבית לחם יהודה, ויבואו שדי מואב ויהיו שם.
הפסוק מציין אותם לשבח על שלא שינו את שמם ולא נהגו כדרך אנשים רבים המתביישים בשמם היהודי בהיותם בגלות. כל רואיהם הכירום שהם אפרתים מבית לחם יהודה.
ג'. וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה.
הטעם לכך שאלימלך נקרא "איש נעמי", מאחר שהיה מפורסם כבעלה של נעמי הצדקת, שהיתה נעימה במעשיה. וכן פירשו את הכתוב: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי ל"א). זהו שבחה של אשת חיל, שכל אדם מזכיר את שבחו של בעלה, שהוא בעלה של הצדקת, ובזכות מעשי אשתו הוא נודע בשערים. וכן אלימלך נודע בזכות מעשיה הנעימים של נעמי.
תחילה נענש אלימלך מכיון שכאבי המשפחה הוא היה הראשון שיצא מארץ ישראל, ולכן הוא מת ונעמי נותרה אלמנה, כפי שכתוב: "ותשאר היא ושני בניה". עתה הם כבר יכלו לשוב לארץ ישראל ולהינצל מן הפורענות הבאה, אולם הם לא עשו זאת, אלא השתקעו בניכר. ולא עוד, אלא נשאו נשים נכריות (כפי שמופיע לקמן). כל עוד היה אביהם חי, הם נמנעו לעשות צעד חריג זה.
ד'. וישאו להם נשים מואביות, שם האחת ערפה ושם השנית רות, וישבו שם כעשר שנים.
בתחילה נשא כליון, על אף היותו הצעיר שבבנים, את ערפה. לאחר מכן נשא מחלון את רות, משום כך הזכיר הפסוק את ערפה לפני רות.
"וישבו שם כעשר שנים". מכאן אנו לומדים שאסור לעזוב את ארץ ישראל אפילו לזמן מוגבל, שהרי גם אלימלך עזב בתחילה את ארץ ישראל רק בכדי לגור בשדה מואב, ולבסוף הם ישבו שם זמן ארוך ביותר.
ה'. וימותו גם שניהם, מחלון וכליון, ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה.
"ותישאר האשה משני ילדיה ומאישה" – למרות שאישה, כלומר בעלה, נפטר מזמן, עתה הרגישה נעמי ביתר שאת את חסרון בעלה, כי עד עתה היא התנחמה בילדיה, ואילו עתה היא נותרה בודדה וגלמודה.
הפסוק מוסיף ומספר כאן על שבחן של ערפה ורות. נעמי נותרה לבדה רק מבעלה ומשני בניה, אך כלותיה לא עזבו אותה, ובקומה לשוב לארץ יהודה, הן התייצבו לימינה וקמו ללכת עמה, כפי שנאמר בפסוק: "ותקם היא וכלותיה".
ו'. ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב, כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם.
"ותקם היא וכלותיה", נאמר בלשון יחיד, כי בתחילה קמו כולן כאחד ללכת לארץ ישראל. לאחר מכן נפרדו דרכיהן של כלותיה, ולכן נאמר שם: "ותצא מן המקום וגו' ושתי כלותיה עמה".
נעמי ידעה שלבה של ערפה אינו שלם, אולם משום דרכי שלום היא דיברה אל שתיהן כאחת, ואמרה להן: "לכנה שובנה".
ז'. ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה.
באותה שעה התברר שדעתן של כלותיה שונה זו מזו. ערפה הלכה לשם נימוס, ולא היה בדעתה ללכת עם נעמי עד ארץ יהודה, ואילו רות דבקה בה.
"לשוב אל ארץ יהודה", למרות שהאדם מטבעו מתבייש לחזור לעיר מולדתו לאחר שירד מנכסיו ונפל ממעמדו, נעמי קיבלה את יסוריה באהבה ושבה לעיר מולדתה, כדי שיסורי חזרה זו יכפרו על יציאתה מארץ ישראל לחוץ לארץ.
ח'. ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה, יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי.
בתחילה יצאה נעמי לבדה, וכלותיה הלכו עמו כדי ללוותה. ולכן נאמר: "ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה". אולם כשהגיעו לפרשת דרכים שהובילה ליהודה, וכלותיה לא הראו כל סימן שהן עומדות לחזור, אמרה להן: "לכנה שובנה".
כך אמרה להן נעמי: "אם אין אתן רוצות להיפרד ממני, מפני שנהגתי עמכן כאם עם בנותיה, מוטב לכן לשוב אשה לבית אמה האמיתית, כי הן טובות יותר ממני. ואם אתן חוששות לעזוב אותי שכולה וגלמודה, שמא תפסדנה את החסד שעשיתן עם המתים ועמדי, אל לכן לחשוש מכך. היא גם מברכת אותן: "יעשה ה' עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי".
מדוע אמרה נעמי "ועמדי" בסוף דבריה? מפני שיש כלה המכבדת את חמותה מחמת אהבת בעלה, אך לאחר מות בעלה פוסקת אהבתה לחמותה. שתי כלותיה של נעמי הוסיפו לאהוב אותה גם אחרי מות בעליהן. ולכן אמרה להן נעמי: "עם המתים ועמדי", אף על פי שבעליכן כבר מתו, הוספתן לעשות עמי חסד.
ט'. יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה, ותשק להן ותשאנה קולן ותבכינה.
כאן אנו מבחינים במידות נפשה המצוינות של נעמי. בנוהג שבעולם, אשה שמת בעלה בטרם ילדה בנים, שונאת את חמותה וגם חמותה שונאת אותה, ובפרט כאשר גם החמות היא אלמנה מרת נפש, והיא תולה את האשמה למות בנה במזלה הרע של האשה. ואילו נעמי הצדקת, לא זו בלבד שלא הכלימה אותן, אלא גם ברכה אותן בלב טוב ובנפש חפצה שתמצאנה מנוחה אשה בבית בעלה השני.
י'. ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך.
בפסוק זה כלולות שתי תשובות: האחת של ערפה והשניה של רות. ערפה אמרה: "כי אתך נשוב" – העיקר הוא להיות אתך, היא לא רצתה להתגייר. לעומתה אמרה רות: "לעמך" – העיקר הוא להיות "עמך".
י"א. ותאמר נעמי, שובנה בנותי, למה תלכנה עמי, העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים.
בתחילה קראה להן נעמי כלות, כפי שנאמר: "ותאמר נעמי לשתי כלותיה", ואילו עתה היא מכנה אותן בנות: "שובנה בנותי". בתחילה היא עדיין לא ידעה מה הן חושבות בלבן. אולם עתה כשאמרו: "כי אתך נשוב לעמך", היא נוכחה בנאמנותן, ולכן, החלה לקרוא להן בנות.
י"ב. שובנה בנותי, לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים.
נעמי הבהירה להן שאין זה מתקבל על הדעת שתנשא שוב ותלד בנים, כי זקנה היא. ואפילו אם "אמרתי יש לי תקוה", הדבר עדיין נתון בספק גדול, שהרי צריכים להתקיים שני תנאים – האחד שתנשא מיד, וזהו שאמרה: "גם הייתי הלילה לאיש", והתנאי השני, שתוליד בנים ולא בנות, וזהו שאמרה: "וגם ילדתי בנים".
י"ג. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש, אל בנותי, כי מר לי מאד מכם, כי יצאה בי יד ה'.
נעמי אמרה להן: אל נא תחשובנה שאני אומרת לכן לשוב לארצכן, מפני שאיני מסוגלת לשהות בחברתכן, מפני שאתן מזכירות לי את גורלי המר. להיפך, "כי מר לי מאוד, מכם". מר לי, שמפאת מיתת בני חדלתן להיות כלותי, "כי יצאה בי יד ה'", שנפטרו בני והנני מצטערת מאד על כך ששוב אינכן כלותי.
י"ד. ותשאנה קולן ותבכינה עוד, ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה.
נאמר: "ותשאנה קולן ותבכנה עוד" – חסרה כאן האות אלף (כי כתוב "ותשנה"). הדבר רומז שתש כוחן מרוב בכי, שהיו הולכות ובוכות. לכן נאמר כאן: "ותשנה קולן ותבכנה עוד", ולעיל בפסוק ט' נאמר: "ותשאנה קולן ותבכנה", כי לעיל כשהתחילו לבכות, עדיין לא תש כוחן, ואילו כאן, שהמשיכו לבכות, תשש כוחן.
"ותשק ערפה לחמותה" – לא מוזכר כאן שגם נעמי נשקה לערפה. הסיבה לכך היא שערפה מיהרה להתרחק בלי להמתין שנעמי תישק לה נשיקה של פרידה.
ט"ו. ותאמר, הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחרי יבמתך.
לאחר שנעמי ראתה שערפה חזרה, היא חשבה שרות מתאמצת להצטרף אליה רק מפני שאינה רוצה להניח את נעמי גלמודה, ולכן היא אמרה לה: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחר יבמתך", כלומר, אל תימנעי מלחזור מפני שערפה חזרה.
ט"ז. ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי.
רות ביקשה שלא תפציר בה ואמרה: "אל תפגעי בי", לרמוז לנעמי שדבריה פוגעים בה כחיצים, והיא הבהירה את כוונתה: לא דברתי כפי שאת סבורה, אחד בפה ואחד בלב. לא אמרתי לך שאני רוצה להצטרף אליך כשלבי בל עמי. להיפך: "כי אל אשר תלכי אלך", אפילו אם אנשא לאיש, לא אעזבך. לא יהיה דבר שיגרום פירוד בינינו, לא מצד צאתי מארצי וממולדתי, לא מצד פרידתי מקרובי ומעמי, לא מצד כפירתי בדתי הקודמת ולא מצד סכנת הדרכים. וכך סיימה את דבריה: "כי המות יפריד ביני וביניך" – כל עוד אהיה בחיים לא אפרד ממך.
י"ז. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך.
אל לך לחשוב שאני חפצה להידבק בעם ישראל מפני שאני חושבת להנשא, אלא "באשר תמותי אמות". גם אם לא יהיה לי בית משלי למות בו, אמות כפי שאת תמותי. לא אקבר בנחלת משפחתי כמנהג הבריות, אלא במקום שאת תיקברי, אקבר גם אני.