דוד המלך
הקדמה, "דוד מלך ישראל חי וקים", דוד רועה צאן, שאול המלך, דוד נמשך למלך, דוד מול גלית, דוד חתן המלך, מיכל מצילה את דוד, דוד ויונתן, דוד אצל אכיש מלך גת, דוד מכין לו גדוד, כנף המעיל, מות שאול, דוד מלך ישראל, כיבוש ירושלים, דוד המלך ובית המקדש, עצת אחיתופל, מרד אבשלום, מות אבשלום, דוד ביד הפלשתים, פטירת דוד המלך,
הקדמה
בסוף מגילת רות שאנו קוראים בחג השבועות, מובאת שושלת הדורות עד דוד המלך.
דוד המלך נולד בשנת ב' אלפים תתנ"ד. הוא חי שבעים שנה ונפטר בשנת ב' אלפים תתקכ"ד. הוא נפטר בשבת, בזמן מנחה, בחג השבועות שחל בשבת.
דוד המלך חיבר את ספר תהלים. מסיבה זו יש נוהגים לקרוא את כל ספר תהלים בחג השבועות.
למעשה, בכל יום ויום, נאמרים פרקי התהלים. בזמנים של שמחה וששון, כדי להודות לבורא על חסדיו, ובזמנים של יגון ואנחה, בתפילה לאב הרחמים. ספר התהלים הפך לספר התפילות של העם.
"דוד מלך ישראל חי וקיים"
דוד מלך ישראל היה הראשון למלכי בית דוד. ממלכתו השתרעה מהמדבר הגדול שבדרום ועד נהר פרת שבצפון. למרות היותו מלך ישראל, יצא דוד בעצמו להלחם בשונאי ישראל, ובמקביל, היה רב ופוסק לעם. מלבד הזמן שיצא למלחמות, היה מקפיד לעסוק בתורה.
מעל מיטתו היה תלוי כינור בחצות הלילה, כאשר רוח צפונית היתה מנשבת בו, היה הכינור מתחיל לנגן. לשמע הנגינות, קם דוד המלך משנתו ועסק בלימוד התורה ובשירות ותשבחות לבורא. לכן נקרא שמו 'נעים זמירות ישראל'.
מלך המשיח נבחר להיות מזרעו של דוד המלך, משום שדוד קיבל על עצמו ייסורים באהבה, ומשום שהוא מלכם של היהודים בכל הדורות. דוד הוא ראשיתה של הגאולה ואחריתה, כפי שכתוב: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
דוד רועה צאן
במדבר יהודה, על אחת הגבעות, ישב דוד, בנו הצעיר של ישי, והשגיח על עדר הצאן כשהוא מנגן בחליל. משפחתו גרה בבית לחם, ואותו מינו לרעות את עדרי הצאן. היה דוד מוליך את צאנו אל המדבר, כדי שלא ירעו בשדות זרים ויאכלו מהגזל.
ישב דוד במדבר השומם, הרחק מחברת בני אדם והתייחד עם בוראו.
הוא הבחין שהכבשים הגדולים והחזקים משתלטים על המרעה והם מותירים לגדיים ולתיישים הזקנים רק מעט גבעולים ושורשים קשים.
הלך ובנה מכלאות עץ, וכלא בתוכן את הגדיים החזקים. מדי בוקר, כשהגיע למרעה, הוציא תחילה את הגדיים והטלאים הקטנים והחלשים, כדי שיאכלו את העשב הרך. כשסיימו לאכול, הוציא את הזקנים, ואלה אכלו מהעשב שהותירו הגדיים. רק בסוף הוציא את הכבשים החזקים שיאכלו את העשב הקשה ואת השורשים.
אמר הקב"ה: "מי שיודע לרעות את הצאן ולהאכיל כל אחד לפי כוחו ויכולתו, יבוא וירעה את עם ישראל".
שאול המלך
שאול מלך ישראל השתייך לשבט בנימין. הוא היה יפה תואר, עניו, צנוע נחבא אל הכלים וירא חטא. בתקופתו הכרית את בעלי האוב ואת הידעונים מהארץ.
באותה תקופה היו בני ישראל משועבדים לפלשתים להם העלו להם מסים. הפלשתים אסרו על חרשי המתכת הישראלים לעסוק בעבודת ברזל, מתוך חשש שבני ישראל ייצרו כלי מלחמה וילחמו בהם, מסיבה זאת לא היו בכל ארץ ישראל חרב וחנית.
יהונתן, בנו של שאול, החליט לשחרר את העם מעול הפלשתים. הוא הרג את האחראי לגביית המיסים. כשנודע הדבר לפלשתים, חרה אפם. הם גייסו את צבאם ויצאו למלחמה.
כשראה שאול שהפלשתים מתכוננים להלחם עם ישראל, הזעיק מיד את בני ישראל לגלגל להמתין עימו שם עד שתפרוץ המלחמה.
כשהמליך שמואל את שאול למלך, ציווהו: "כשתפרוץ מלחמה, רד עם העם לגלגל, המתן שם שבעה ימים ואל תעשה דבר עד שאגיע. כשאגיע, תקריב עם העם עולות וזבחים לה', ואומר לך מה לעשות".
הפלשתים עלו בהמוניהם למכמש הסמוכה לגלגל. שלושים אלף רכב ברזל, ששת אלפים פרשים וחיל רגלים כחול אשר על שפת הים. חמושים ומצויידים בחניתות ובחרבות, בקשתות ובחיצים.
שאול המתין בגלגל לבואו של שמואל במשך שבעת ימים. מאחר שההמתנה היתה כה ממושכת, עזבו רבים מחיילי שאול את שדה המערכה, ושאול נותר עם שש מאות איש בלבד.
כשהגיע היום השביעי, ושמואל עדיין לא הגיע, ציווה שאול להגיש לפניו את העולה ואת השלמים והקריבם לפני ה'. כשסיים להקריב, הגיע שמואל ונחרד: "מדוע לא המתנת לבואי כפי שנצטווית?"
"ראיתי שהסכנה גדולה והעם נפוץ לכל עבר. למרות זאת, לא יצאתי למלחמה ורק העליתי את העולה", ענה שאול
אמר לו שמואל: "לו היית מושל ברוחך, היית ראוי למשול על אחרים ומלכותך היתה מתקיימת לעד. אולם מאחר שלא שמרת את מצות ה', עתיד ה' ליטול את המלכות מזרעך ולמוסרה לאיש אחר".
שמואל ושאול יצאו למלחמה כשעימם שש מאות האנשים שנותרו עם שאול. נעשה להם נס, והמעטים נצחו את הרבים.
באותה עת בישרו שמואל שהגיעה השעה לקיים את מצות מחיית עמלק, להשמיד את רכושם ולהמית משור ועד שה, מגמל ועד חמור, אשר היו שייכים לעמלק.
בני ישראל יצאו למלחמה ונחלו ניצחון גדול על עמלק. שאול חמל על מלכם, אגג, ולא הרגו, וכן לא המית את צאנם ואת בקרם המובחר.
כעס ה' על שאול ואמר לשמואל: "מתחרט אני שהמלכתי את שאול למלך. מכיוון שלא קיים את דברי, תינטל ממנו מלכותו". מששמע זאת שמואל, הצטער צער רב. הלא זעק והתחנן אל ה' לבטל את הגזירה, אך לא נענה.
הלך שמואל לגלגל, שם זבח שאול זבח לה' והודה על הניצחון. שאול יצא לקראת שמואל ובישרו בשמחה רבה שקיים את דבר ה'.
"ומה קול הצאן וקול הבקר שאני שומע?" שאל שמואל.
ענה לו שאול: "הם מיטב הצאן והבקר שנלקחו מעמלק כדי לזבוח זבח לה'".
כלום יש חפץ לה' בעולות ובזבחים אם לא שומעים בקולו?" שאל שמואל, "הלא מוטב לשמוע בקולו מלזבוח לו זבחים".
ענה שאול ואמר: "את מצוות ה' להכרית את עמלק – קיימתי. רק את אגג המלך לא הרגתי, שכן ברצוני להמיתו בארץ ישראל, כסמל לניצחון".
אמר לו שמואל: "כמלך ישראל מוטל עליך לקיים את מצוות ה' בדקדוק, ולא להוסיף או לגרוע דבר. אולם מאחר שלא נהגת כך, הודיעני ה' כי מאס בך מלהיות מלך על ישראל".
כשסיים שמואל את דבריו ופנה ללכת, תפס שאול את כנף מעילו כדי לעכבו, ומעילו של שמואל נקרע. אמר לו שמואל: "כשם שהמעיל נקרע , כך יקרע ה' את ממלכת ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך'".
שאול הצטער על חומרת מעשיו וביקש משמואל שלא יבזהו וישוב עמו להשתחוות לה'. שמואל נענה לו וציוה להביא לפניו את אגג מלך עמלק, שם המיתו לפני ה' בגלגל.
מאותו מאורע לא הוסיף עוד שמואל לראות את שאול עד יום מותו.
דוד נמשח למלך
ה' פנה לשמואל ואמר לו: "עד מתי תתאבל על שאול? מלא קרנך שמן ולך אל ישי המתגורר בבית לחם, כי בחרתי באחד מבניו למלך".
בקרן השמן היה שמן המשחה שהכין משה במדבר, ובו משחו את מלכי בית דוד.
אמר שמואל: "אם אמליך מלך בחייו של שאול, עלול הוא להרגני כדין מורד במלכות".
ענה לו ה': "כדי שלא תיוודע סיבת בואך, קח עמך לבית לחם עגלת בקר וזבח שם שלמים, והזמן את ישי ובניו לסעודה. אני אודיעך את מי עליך למשוח למלך".
עשה שמואל כפי שנצטווה. כאשר הגיע לבית לחם, יצאו זקני העיר לקראתו וברכוהו.
אמר להם שמואל: "לזבוח לה' באתי, התקדשו ובואו לסעודת הזבח".
לאחר מכן, הלך שמואל לבית ישי. כשראה את אליאב בנו הבכור, שהיה איש יפה תואר וגבה קומה, חשב שמואל שאליאב ראוי להיות מלך.
אמר לו ה': "אל תביט אל יפי מראהו, כי לא בו בחרתי".
העביר ישי את בנו השני, אבינדב, לפני שמואל. לקח שמואל את קרן השמן כדי לצקת שמן על ראשו, אך למרבה הפלא, נעלם השמן ונבלע בקרן. רק כשיצא אבינדב מעל פניו, חזר השמן ומילא את הקרן. הבין שמואל שגם בו לא בחר ה'.
שבעה בנים העביר ישי לפני שמואל, וכל פעם נבלע השמן בקרן. לאחר שעברו כולם, שאל שמואל את ישי: "האם אלו הם כל בניך?"
"לא", ענה ישי, "בני הקטן רועה את צאני בשדה".
"שלח להביאו, כי לא נשב לאכול עד שיגיע".
שלח ישי לקרוא לדוד מהשדה. דוד הגיע, ומראהו אדמוני, יפה עיניים וטוב רואי.
כשראה אותו שמואל, נחרד: אדמוני כעשיו הוא, ובודאי יהיה שופך דמים.
אמר לו הקב"ה: "אמנם עתיד הוא לשפוך דמים, אך רק את דמם של אויביו שאותם יהרוג במלחמה על פי הוראתי. קום משחהו כי בו בחרתי".
לקח שמואל את קרן השמן, והנה עלה השמן מעצמו וניצוק על ראש דוד. קרשו טיפות השמן הזוהרות על מצחו ועיטרו את ראשו כעטרה משובצת יהלומים ומרגליות.
מאותו יום שרתה על דוד רוח ה', רוח נבואה ורוח גבורה. מאותו יום התעוררה בו רוח הקודש שבהשראתה אמר את השירים והמזמורים שבספר תהלים.
דוד מול גלית
אל ארץ פלשתים הנמצאת בדרום ארץ ישראל, הגיעה שמועה שרוח רעה תוקפת את שאול המלך. כששמעו זאת פלישתם, החליטו לצאת למלחמה בישראל ולשוב לשעבדם. שהרי לעם ישראל אין מנהיג חזק שיוכל להנהיגם בקרב.
הזעיקו הפלשתים את חילותיהם והתקדמו לעבר ארץ ישראל. הם הגיעו עד העיר שוכה, בתוך ארץ ישראל, שם חנו.
כששמע על כך שאול, שלח את צבאו לקראת מחנה פלשתים. עמדו ישראל מול הפלשתים, כשביניהם מפריד הגיא, ואין אחד מהצדדים מעז לפתוח במלחמה.
לפתע יצא ממחנה פלשתים שר בשם גלית. הוא היה גיבור, ענק, וגבהו יותר משלושה מטרים. לראשו חבש כובע עשוי בליטות נחושת, חדות כתער, על רגליו הגנו טסי נחושת ובידו נשא חנית ענקית. בראש החנית היה תקוע חוד ברזל כבד מאד, מלוטש ומושחז. משקל לבושו של גלית היה כה רב, שרק אדם חזק ובעל כוחות עצומים היה מסוגל לשאת משא כבד כל כך.
גלית נעמד בין שני המחנות, כשבידו מתנופפת החנית הענקית. כשראו אותו בני ישראל, הם נבהלו ופחדו מאד.
לפתע פתח גלית את פיו והס הושלך במחנה. קרא גלית: "אני הוא גלית הפלשתי, אני הרגתי את שני בני עלי, שביתי את ארון הברית ועמדתי בראש כל מלחמותיכם עם הפלשתים. ניצחתי אתכם והרגתי רבים מכם כעפר הארץ.
מדוע נלחם צבא נגד צבא? יילחמו שנים מבינינו, והמנצח יכריע מי יהיה השליט.
בחרו לכם איש שילחם בי. אם יוכל להתגבר עלי ולנצחני, והיינו לכם לעבדים. ואם אני אנצח, תהיו אתם לנו עבדים".
כששמע שאול את דברי גלית, נפל עליו פחד גדול. כשראו ישראל שמלכם מתיירא, פחדו גם הם, ואימה ופחד שלטו במחנה ישראל.
כשראה גלית שישראל פוחדים מפניו, התגאה והגביר את דברי התרברבותו ואת וחירופיו.
באותם ימים רעה דוד את צאן אביו בבית לחם ולא יצא למלחמה כשאר אחיו, אלא נותר בבית כדי לעזור לאביו שכבר היה זקן.
לפני המלחמה שימש דוד כנושא כליו של שאול וכמנגן לפניו. אולם הוא לא עשה זאת בקביעות, אלא היה הולך ושב מבית שאול לבית אביו. בזמן שרווח לשאול והוטב לו, נהג דוד לחזור לבית אביו ורעה את צאנו. עתה, כשיצא שאול למלחמה, לקח עימו נושא כלים אחר ושלח את דוד אל אביו, כי חשב שדוד צעיר מדי מכדי לעמוד בתלאות המלחמה.
במשך ארבעים יום התייצב גלית הפלשתי, בוקר וערב, בזמן שבני ישראל התפללו. ביקש לבטלם מקריאת שמע של שחרית וערבית והיה מחרף ומנאץ את מערכות ישראל. הוא עשה כך במשך ארבעים יום כדי לבטל את זכות התורה שנתנה למשה רבינו, לאחר ששהה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה.
לקראת תום ימים אלו, אזלה הצידה מכלי בני ישי שהיו במחנה. קרא ישי לדוד מהשדה ואמר לו ללכת למצוא את שלושת אחיו, לדרוש בשלומם ולהביא להם צידה.
דוד השכים עם בוקר, נטל את המזון שהכין אביו והלך לעמק האלה שם חנה צבא ישראל. כשהגיע למחנה, חיפש את אחיו ולא מצאם. אמרו לו שהם יצאו לשדה המערכה, שכן שאול החליט להתחיל במלחמה. מיד יצא דוד לשדה המערכה, מצא את אחיו ושאל לשלומם.
בעת שדיבר עימם, יצא גלית ממערכות פלשתים והתקרב למחנה ישראל. הוא עלה למקום גבוה, כדי שכולם יראו אותו וישמעו את דברי החירוף והגידוף שהוא אומר.
באותה שעה יצאו הלוחמים ממחנה ישראל והלכו לקראת מחנה פלשתים בתרועות מלחמה. אולם ברגע שקרבו למחנה גלית, נסו בבהלה מפניו.
והנה עבר במחנה כרוז בשם המלך: "מי שיכה את גלית הפלשתי, המחרף את ישראל, יעשירנו המלך עושר רב. את בתו ייתן לו לאשה ואת בית אביו יפטור ממיסים".