המורים בבתי הספר שבתו, "לא יתכן להמשיך כך", הם אמרו. שריפת מכוניתה של המורה שהוציאה את התלמיד המופרע מכיתתה הפכה לקש ששבר את גב הגמל. המורים לא מוכנים יותר לסבול את אלימותם של התלמידים כלפיהם.
היוצרות נתהפכו, במקום אותו מורא שהיה חש תלמיד מול מורו בעבר, הרי שהיום המורה הוא זה שחושש מתלמידיו. את רכבו הוא מחנה מרחק רחובות מספר מבניין בית הספר, פן יבולע לצמיגיו. את תיקו הוא מחזיק היטב צמוד לגופו, שלא יארע רע לתיק ולתכולתו. ובמשך שעות היום הוא נשמר שלא להרגיז שום תלמיד מהיר חמה, הוא מבליג גם כשצריך לגעור, הוא שותק גם כאשר מתעורר צורך להוכיח. הוא לא רוצה להצטרף לרשימה הארוכה של מורים נפגעי אלימות תלמידים.
וההפקרות חוגגת.
מה עושים? בוכים המחנכים.
מה עושים? שואלים ההורים.
סביר להניח שהשאלות רק יחריפו עם הזמן, וכל הפתרונות יהיו בסגנון בניית בית חולים מתחת לגשר השבור, כך שהנופלים לא יצטרכו להפסיד דקות יקרות עד לבואו של האמבולנס. כי פתרון אמיתי לבעיה הוא טיפול שורש! הוי אומר שינוי יסודי במערכת החינוך. שינוי שחוזר לנקודת המוצא ומחזיר את ההירארכיה ואת הכבוד בין תלמיד למורה, בין בן להורה, ובכלל בין צעיר למבוגר.
סביר להניח כי קוראים רבים יתפלאו לשמוע כי עדיין קיימים בתי ספר בהם תלמידים קמים בפני מוריהם בעת כניסתם לכיתה, או מקומות בהם התלמיד אינו פונה למורו בלשון נוכח.
נשמע מיושן?! נכון?! אבל באותם בתי ספר לא שורפים מכוניות של מורים, לא נוהגים כלפיהם בזלזול, לא מתייחסים בחוצפה. גם מקרי האלימות שם שואפים לאפס.
ולמה? האם התלמידים באותם המקומות קרוצים מחומר אחר?! ודאי שלא. המורים הם אלה שיש בהם רוח אחרת. הם באים ללמד את התלמידים לא רק כי זה מקום העבודה שלהם, אלא מתוך אידיאולוגיה, מתוך רצון להנחיל לדור העתיד את מורשת העבר, מתוך שאיפה כנה לראות את תלמידיהם מתחנכים ולומדים דרך ארץ ומידות מתוקנות. המורים משמשים כדוגמה אישית, הם דורשים את הדברים בנועם אך בתקיפות, והתוצאות נראות בשטח.
והכי חשוב, שהדרישה אינה נובעת מתוך רצון אישי של המורה, שינהגו בו כבוד, שידברו אליו בנימוס וכדומה, אלא מתוך הבנה כי זו דרישתו של הבורא אליו מחוייב המורה בדיוק כשם שמחוייב התלמיד. שניהם, כאחד, עושי רצונו יתברך. כשזו הגישה, הכל שונה. כשזה הרעיון, יש תקוה לעתיד.
הורים יקרים, האפשרות למהפך נתונה בידינו. האפשרות לשינוי נמצאת אצלנו. לא המחנכים הם אלה שצריכים לשבות. ההורים הם אלה שצריכים לקום ולזעוק, ולדרוש עבור הנשמות המופקדות בידיהם – חינוך!