מלאכת שבת אינה נמדדת בכמות האנרגיה המושקעת בה או בקושי שבעשייתה, אלא במידת היצירתיות שבה. בכך מובנת גם ההקבלה למעשי הקב"ה. הבורא נמנע בשבת ממלאכת יצירת העולם, וכמוהו גם אנו נדרשים לנוח ביום זה. בדרך זו של הימנעות מעשיית מלאכה בשבת קיימת הכרזה-רבתי כי מאמינים אנו שהעולם אינו קדמון, כלומר, שהוא לא נוצר מאליו, אלא נברא יש מאין על ידי הבורא.
בכל יצירה של אדם קיימת מעין הכרזת בעלות מסויימת של האדם על העולם, הכרזה על כוחניות ועל יכולת שליטה. השביתה מכל מלאכת יצירה בשבת מהווה תזכורת לאדם כי הוא אינו יוצר הבריאה, אלא הוא אחד הנבראים, ובהתאם לכך עליו לכלכל את צעדיו בעולמו של הבורא.
ללא שמירת צו התורה, אי עשייה ושלילת מלאכה אינן נחשבות בהכרח למנוחה. יתכן שאדם שובת מעבודה, ולמרות זאת, לבו מלא דאגה והוא אינו שרוי במנוחת הנפש. אדרבה, מצויים בני אדם שכל עוד הם עמלים וחיים על פי סדר יום קבוע, הם שלווים, ואילו בעת חופשה הם מאבדים את שלוותם.
אצל אדם בעל תוכן רוחני, העיסוק בטורח המלאכה וטרדתה מגרשים ממנו את שלטון הנפש. הגוף נעשה עיקר ומפריע לנפש למלא את תפקידה כראוי. כל עוד הנפש אינה שולטת, האדם אינו מצוי במנוחה אלא בבלבול וטרדה. רק כאשר הוא שובת ונח מטורח המלאכה, נעלמים כל המפריעים ונוצרת אפשרות להשיב את הנפש לשלטונה. כך זוכה האדם למנוחת הנפש, שהיא המנוחה השלמה והאמיתית.