אחת ממטרות השבת היא להחדיר לתוככי לב שומריה את האמונה השלמה באלוקים, ככתוב בתורה: "ושמרו בני ישראל את השבת וכו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות ל"א, י"ז). כאשר הננו שובתים ביום השביעי, כפי ששבת הקב"ה בעת בריאת העולם, הננו מעידים כי ה' ברא את העולם. האמונה באלוקים – לפי השקפת היהדות – אינה מצטמצמת בעובדת מציאות ה' כבורא העולם, היא כוללת גם את היותו מנהיג העולם כיום. הוא משגיח על המתהווה בו והכל נעשה מרצונו ומכוחו. ה' נותן לאדם את הדעת ואת הכח הדרושים למימוש תכניותיו. השבת באה להחדיר לליבנו אמונה זו שלפיה קיים כוח רוחני עליון אשר ברא את העולם. כל מה שאנו יוצרים במרוצת השבוע, הוא מרצון ה' ובהשגחתו.
התורה לא אסרה דוקא מלאכות המעייפות את האדם. הקריטריון של האסור בשבת הוא מלאכת יצירה. בכל המקומות בהם נזכרת שמירת שבת בתורה, כתוב: "לא תעשה מלאכה". המלה מלאכה נגזרת מלשון: מלאך, כלומר, שליח.
הגדרתו של שליח היא שהוא מגשים את רצון המשלח. אדם הלוקח חומר גלם ויוצר את אשר מחשבתו ושכלו מתכננים ורוצים ליצור. מלאכה זו מגשימה את מה ששכלו רצה לבצע. המלאכה הינה השליח של מחשבת האדם ושכלו.
כאשר בני האדם מצליחים ליצור מחומר גלם דברים נפלאים ומסובכים, במשך ימות השבוע, עלולים הם להגיע לידי טעות, בחשבם: אם בני אדם מסוגלים ליצור דברים כה נפלאים, הרי שאין למעלה מתבונתם וכוחם ובני האדם הם השולטים בעולם ולא, חלילה, הקב"ה.
כדי למנוע מן האדם טעות כזו, ציוותה התורה: בשבת תימנע ממלאכת יצירה. ללמדך שבכל ימות השבוע הינך יוצר כי הקב"ה נותן לך כח ותבונה ליצור, והוא אומר לך: בשבת אל תיצור. אדם הנמנע ממלאכת יצירה בשבת משום צו הקב"ה, מודה ומעיד שהקב"ה הוא הנותן לו, בכל ימות השבוע, כח ודעת ליצור. וכאשר הוא מצווה עליו לשבות ממלאכה, הינו חייב לעשות כן.