השבת מצוה גרידא אלא גם מתנה. "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם" (מסכת שבת י', ע"ב). מתנה זו היא "מבית גנזיו" של הבורא. היא מציאות של קדושה שאינה שייכת מעצם טיבעה לקרוצי חומר, ולמרות זאת, רצון ה' היה לתת לנו אותה במתנה.
בשבת מופקעת בעלות האדם על הבריאה, אין הוא רשאי לפעול כאילו העולם שייך לו. הקב"ה, שברא את העולם, נותר ה"בעלים" היחיד ביום זה. ואילו האדם אינו רשאי לעשות כל מלאכה יוצרת, כלחיצה על כפתור להדלקת אור או כתיבת אותיות וכדומה.
השבת מציבה אותנו מחדש על יד בריאת העולם ותכלית הבריאה. נאמר: "אתה קדשת את יום השביעי לשמך". יום השבת קדוש לשמו של הבורא. לשון "ברא" משמעותו בארמית "חוץ". כביכול, הבורא יצא בשעת הבריאה מחוץ לעצמו, וברא עולם נפרד ממנו, עולם הפועל לפי מערכות הטבע. ביום השביעי, כביכול, "חזר הבורא לעצמו", הוא שבת וינפש, ובכך החזיר גם את הבריאה אל עצמו. ביום השבת מתגלה כי תנועת הבריאה לאחר גמר מעשה בראשית היא אליו, שכן היום השביעי מקודש לשמו, וזוהי "תכלית שמים וארץ". העולם עוצר, כביכול, את התקדמותו ושב אל הבורא.
נוסח התפילות של יום השבת מגלה לנו מהלך חדש בענין השבת. תפילת ליל שבת מעמידה אותנו כאמור על יד בריאת העולם. אנו קוראים את: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", זוהי פרשת השבת בבריאת העולם. בשחרית בנוסח ברכת המאורות נאמר: "הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כה', הכל ירוממוך סלה יוצר הכל". כך גם בנשמת: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד" – מי הם "הכל"? מדוע הדברים נאמרים בלשון עתיד? מפני שאנו מתכוונים לאלף השביעי, אנו מדברים כאן על השנים שתהיינה באלף השביעי של הבריאה, שהוא יום השבת הגדול לעתיד לבוא. בשנים אלו שתבואנה לאחר הגאולה השלימה, תהיינה כל הנשמות בתיקונן ובקדושתן, נשמות אלו כולן יודו, ישבחו ויפארו את בוראן.
בין שבת קודש לבין האלף השביעי קיים קשר הדוק. השבת שלנו היא מעין אותו זמן אצילי שלו אנו מצפים. בשניהם הבריאה שבה לבוראה, ואנו שרויים בעולם שכולו "שבת ומנוחה לחי העולמים".