התורה מתארת את האדם כיצור שמתחילת יצירתו הכיל בקרבו שני מרכיבים שהינם שונים ואף קוטביים. האדם נוצר מתרכובת של עפר מהאדמה עם נשמה שנופחה בו מפיו של הקב"ה. חלקו הגופני של האדם יסודו במרכיב העפר שבו, וחלים עליו כל הכללים החלים על עולם החומר. הכלל הבולט שבהם הוא עובדת היותו עראי וחולף. כל חומר מעצם הווייתו נידון במוקדם או במאוחר לפירוק ולכיליון, וזה הוא גם עתידו של החלק הגופני של האדם. לעומת זאת, המרכיב הרוחני שבאדם, שהוא נשמתו החצובה מגנזי מרומים, משוחרר ממגבלות עולם החומר וחתום בחותם הנצח.
עובדת היות האדם מורכב משני מרכיבים ראשיים אלו, מעמידה בפניו את הבחירה מהו החלק שהוא מעדיף. האם יעדיף לחיות את חייו במישור הגופני, מישור המשותף לו ולשאר בעלי החיים למיניהם, או שיעדיף לחיות מתוך הזדהות עם היסוד הנשמתי שבקרבו, במישור בו מצטיינת ייחודיותו ועליונותו על פני יתר היצורים. ברור, שחיים שכל תוכנם היא פעילות גופנית לסוגיה השונים, סופם כיליון וגויעה, בעוד שהחיים במסלול הרוחני הינם נצחיים ואינסופיים. על פי הסבר זה אין כל הגזמה בקביעה ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים". גם בחייהם עלי אדמות, פעילות גופם היתה חלק טפל בלבד ביחס לעיקר חייהם שסבבו במישור הרוחני הנצחי. אמנם בשרם ודמם כלו, אולם הם, שמעודם לא הזדהו עם גופם, ממשיכים לחיות במתכונת הרוחנית שהיתה משאת נפשם,
במתן תורה הונחה לפני עם ישראל תכנית מעשית ומפורטת של חיים לאור התורה והמצוות, חיים שבאמצעותם מסוגל כל יהודי לחיות את חייו במסלול עילאי של רוחניות ודבקות בשכינה. היהודי נקרא לבחור בחיים, כפי שנאמר: "ובחרת בחיים", כלומר, למצות את פוטנציאל החיים שניטע בו. לעומת האפשרות לחיות חיי נצח, ניתנה אפשרות לחיות חיים גופניים גרידא, הללו אינם מכילים את מרכיב הנצח, ויכולים להיקרא "חיים" רק במרכאות כפולות ובאופן מושאל. שהרי מהו ערכם של פירורי חיי שעה, לעומת חיים שהווייתם קשורה אל הנצח?
למסקנה זו, שהיא לכאורה פשוטה להבנה, קשה מאד להגיע כאשר מבוססים בתוככי חיי החומר וטועמים ללא הרף את ה"סחורה" שמציע העולם החומרי. לעומת זאת, התבוננות מעמיקה, חשבון נפש, ובעיקר טעימה מהחיים הקשורים לנצח, בכוחם להראות לרוצה בכך את מאזן החיים הנכון.