כאשר נפלו יהודה וההיכל תחת רגלי הקלגסים הרומיים, כבר היתה הממלכה הרומית רקובה מבפנים, וכבר נידונה להסתאבות וכיליון. על גבי ריקבון זה צמחו והתפתחו במשך מאות בשנים עמים אחרים בעולם. רק עם אחד התגבר על המוות, לא נתפס לתהליך ההסתאבות והניוון. הוא נותר העם היחיד החי בין כל שאר העמים המתים. הלא הוא עמנו, עם ישראל.
עם חורבן ירושלים חגגו עריצי רומי את נצחונם האחרון בעל החשיבות ההיסטורית. עם חורבן זה יצא גם עם ישראל לתהלוכת נצחונו המזהיר על פני מדינות ותקופות, בנשאו עמו את אוצרו הגדול, את התורה. התורה אשר בה היו גנוזים כל מה שהרומיים כינו בשם: יוקרה לאומית, כח שלטון, עוז רוח, זרי דפנה, דת, מדינה, חכמה, אמנות ומדע. באלה התגאו הרומיים והתפארו במשך מאות בשנים. אבל בבתיהם שרר היגון, בליבם קינן הדיכאון, חיי המשפחה שלהם היו עלובים עד לחמלה, המוסר היה בשפל המדרגה, והעשירים ובעלי הזרוע שלטו על העניים והחלשים באכזריות אימים. אמנם כל זה היה עטוי במסווה של זוהר מסנוור, אבל המתבונן ראה וידע, כי זה אינו אלא רקב וסיאוב שסופו אבדון.
אבל תורת ה' ניתנה בידיים נאמנות, חסונות ואמיצות, אשר נשאוה בגאון במשך אלפי שנות תולדות האנושות. עם חורבנו של המקדש פתחו ישראל בתקופה חדשה לקראת גאולת העולם. הם לא טיפחו כל תקוות אחרות להישגים, פרט להפצת אור התורה, ולכן לא היה להם מה להפסיד בין העמים. הם נשאו את נפשם לקראת העתיד, לקראת התקופה שבה יבשילו ויתגשמו גם תקוות האנושות, ברצותם לחוג יחד עם כל האנושות את תקומתה. הם ידעו כי כל עוד תשלוט החרב בעולם והשלום יצמח משדות המלחמה, טרם הגיע זמן גאולתה של האנושות.
לנושאי תורת ה' לא היתה כל שאיפה אחרת מאשר לחיות את חייהם לפי מצוות התורה, להגות בה ולהגשים את כל הקדושה, הצדק והחסד אשר התורה מלמדת ורואה אותם כיסוד גאולתה של האנושות. מתוך שאיפה זו הם לא נשאו את נפשם אל ארמונות פאר וכסאות מלוכה, כי אם אל קורת גג וכותלי בית, אשר בו יוכלו לטפח את חייהם הפרטיים, חיי משפחה וקהילה. עד יעלה רצון מאת הבורא להמציא להם תנאים נוחים יותר ומושלמים יותר לקיום התורה והמצוות.
רעיונותיהם והגות מחשבתם היו נצחונותיהם, ועל דגליהם התנוססו האמת והחסד. במרץ ובשקידה הקימו את בתיהם, טיפחו את חיי משפחותיהם בקדושה ובטהרה, ופאר קהילותיהם היו הצדק והחסד. סביבם שקעה האנושות במצולות השחיתות והתרחקה יותר ויותר מסיכויי הגאולה. כל יחיד בישראל וכל משפחה יהודית הפכו בעיני בני האדם סמל ההשגחה הפרטית של ה' אשר הגן על תורתו בכח עילאי להשפיע על שומריה ומקיימיה תכונות של עוז רוח, גבורת נפש ועמידה איתנה.
אין עוד מקום בעולם כבית היהודי, אשר בו מרוכזת מידה כה רבה של שלום ושלווה, נקיון דעת ואצילות נפש, חדוות חיים ואושר אמיתי, אחווה ושוויון בין איש לרעהו. תופעה זו היתה לחידה בעיני העמים, אשר החלו לחקור ולברר מהו סודו של היהודי הנבזה והנרדף, מנין לו הכבוד העצמי, העושר הרוחני, השמחה התוססת, המוסר העילאי, אומץ הלב ושוויון הנפש כלפי המוות? מנין לו הכח המופלא לחיות את חייו, למלא את תפקידו הרוחני והמעשי בחיים אלה ולהיות מאושר בכך, על אף כל הרדיפות האכזריות, הלעג והקלס מצד עמי הגויים?
ברבות השנים ילמדו הגויים לדעת כי מקור הכח והעוז הוא בתורת ה' הקדושה. הם אינם יודעים כי התורה הינה תכלית העתיד לקראת גאולת האנושות. על כן אינם לומדים מהיהודים לדעת, מה רב האושר ואצילות הנפש אשר העניק ה' לכל לב אנושי ולכל בית, המקיימים באמונה ובשקידה את מצוות התורה.
התורה מהווה גם מקור מים חיים לטהרתנו ולהתחדשותנו, על אף כל תעתועי הזמנים. ה' חנן את התורה בכח מופלא למשוך אותנו אליה, אף לאחר שעזבנו אותה. על כן, לאחר כל אחז תמיד בא חזקיהו, ולאחר כל מנשה בא יאשיהו. על כן לא גברו המתיוונים על החשמונאים והצדוקים על הפרושים. תמיד, לאחר כל דור של עזיבת התורה, בא דור של התנערות ושיבה אל התורה. וגם אנו עתידים לחזות בקרוב בכח מופלא זה של תורתנו.