מעשה ברופא, שהובהל למיטתו של חולה, כשראהו, אבחן את מצבו האנוש, מיהר לנתחו והציל את חייו. כעבור ימים מועטים התאושש החולה, הבריא והודה לרופא על הצלתו.
עברו שנים, ושוב הובהל הרופא למיטתו של אותו אדם. מחלה קשה קיננה בו, החולה התייסר במכאוביו, בדקו הרופא ואמר לו: "מחלתך קשה ואף מסוכנת, אך ארשום לך כדורים וכמוסות וסידרת זריקות, ובתוך חודשים אחדים תבריא ותחלים".
נשא אליו החולה עיניים מיוסרות ושאל: "לפני שנים מעטות חליתי במחלה קשה יותר, הלא כן?"
אמר הרופא: "אכן כן, מחלה קשה ונוראה פגעה בך. הגעתי ברגע האחרון ממש".
הוסיף החולה: "ואתה ניתחת אותי, ויצאתי מכלל סכנה".
"אמנם כן", אשר הרופא.
"ובתוך ימים מספר התאוששתי וקמתי ממיטת חליי", הוסיף החולה, והרופא הנהן בראשו.
"אם כן", שאל החולה, "מדוע עתה, כשמחלתי קלה יותר, בחרת לייסרני במשך תקופה ארוכה ולרפאני בדרך ממושכת ואיטית. מדוע לא תנתחני ותרפאני חיש מהר?"
הסביר הרופא בסבלנות: "הלא תבין, הניתוח אין בו טובה מרובה. חותך הוא בבשר החי, כורת הוא באבחת סכין. אמצעי זה נוקטים רק כאשר אין ברירה. במחלתך הראשונה היה מצבך נואש, ולולי הניתוח הדחוף בוודאי היית נופח את נשמתך. אבל עתה, לא נשקפת סכנה מיידית לחייך. לפיכך כדאי לנקוט בטיפול אישי וממושך שישיבך לאיתנך.
בגאולת מצרים הוצרכה גאולה ניסית ופלאית בדומה לניתוח מהיר, אך גאולה זו גדעה איברים מהעם, שהרי היו שמתו בשלושת ימי האפלה. גם הריפוי לא היה מושלם, שכן שבו לחטוא ונסוגו אחור ממעלתם. אך בגאולת מצרים לא היה מנוס מאמצעים קשים אלה. אולם כיום, עלינו לקחת את הדרך הטובה יותר ובדוקה יותר, כלומר, ליטול את התרופות, שהן התורה והמצוות.