הכול היו משוכנעים, כי הנה עומדת האנושות לכבוש בסערה את כל מבצרי הבערות ולהכניע את שלטון העריצות והעוול, וכי מעתה יתרקמו יחסי שלום ואחווה בין כל עמי תבל. אך למרות הכול, העולם כולו שרוי באכזבה מרה.
המושג "עצמות יבשות" (יחזקאל ל"ז, ב') מסמל תקווה נכזבת. כל מה שנראה בתחילה כמנוף להתחדשות, מתגלה לבסוף כ"עצמות יבשות".
"התחיינה העצמות האלה?" (יחזקאל ל"ז, ג') האם בכל זאת תתגשם תקוות האומות? האם תימצא נוסחה שלפיה יעלו בקנה אחד האהבה והצדק, החירות והחוק? מה נעשה כדי שהשלום, החירות והערכים האנושיים לא ימצאו את חסותם תחת חודי הכידונים?
האם ההמצאות החדישות תיהפכנה לגורם מכריע בהתקדמותן החברתית של האומות? כלום יכריעו הללו את הרעב ואת העוני? היש בכוחן לתרום לזקיפת קומתו של האדם, או שמא יגרמו להגדלת הפער בין העוני האכזר לבין העושר וחיי המותרות מנקרי העיניים, ויעוררו יותר ויותר בלב האדם את הלהיטות אחר התקדמות חומרית ואחרי הנאות חושניות?
האומנם יועילו המדעים לחנך את האומות להגיע אל האמת? או שמא יהפכו הם עצמם כסיוע למילוי תאוות חומריות ויחנכו את האדם להקל ראש בכל אשר נועד להיות יקר וקדוש?
למרות שהשקפת היהדות נושאת את דגל תקוות הגאולה למען כל האנושות השרויה בצער ובמצוקה, אין שאלת: "התחיינה", מכוונת לאנושות בכללה, כי אם לעם היהודי, ודווקא חודש ניסן הוא המעלה שאלה זו.
נאמר: "והנה רבות מאד על פני הבקעה" (יחזקאל ל"ז, ב'). הקשר עתיק היומין של רגש האחדות, אשר קשר יחדיו את הנפוצים להיות לעם אחד, הולך ומתרופף. הסבל המשותף שקשר אותם יחד בעבותות היסורים, הולך ונעלם אף הוא.
אומר הנביא: "והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יחזקאל ל"ז, ז') – אותה סערה אשר פיזרה את "העצמות", היא שתאחד אותן שוב לשלימות אחת.
אם קיימת מצווה בתורה העשויה לעורר את התודעה היהודית מתרדמת הבערות והאדישות ולהביא אל כל בית בישראל את בשורת התקומה, הרי זוהי מצוות החג שאנו חוגגים באביב.
הנה מופיע חג הפסח, כשהוא מצביע על העובדה ההיסטורית של יציאת מצרים, ומסקנתו כי קיים רק אחד הרשאי לקרוא "אנוכי", והוא גם אומר: "חי אנוכי לעולם".
אפילו גיליתם את כל סודות הטבע, וידעתם לשלוט בהם ולנצלם לתועלתכם, גם אז לא יכולתם לדעת מה ילד יום. הבורא קובע: "אני ה'", השולט גם על העתיד.
ההפרזה בהערכת האדם וייחוסם של כוחות עילאיים לטבע הגשמי, אינה תופעה חדשה. כבר היתה בעבר הרחוק מדינה אשר השיגה גדולות ונצורות בעקבות הערכה מופרזת לעולם החומרי, ואשר כל סדרי המשטר והמדינה מכוונים היו להשתלטות על הטבע ועל כוחותיו. הם הגיעו לרמה כזו, עד שחכמי דורנו עדיין רחוקים מלהשיגה. אותה מדינה, מצרים העתיקה, היתה המדינה התרבותית הידועה ביותר בעולם העתיק.
במצרים העתיקה הגשימו בעת ובעונה אחת את רעיון שעבוד האדם מחד, והאלהת האדם מאידך. מלכי מצרים ראו את עצמם כאלילים. חכמי מצרים היו בקיאים בחכמת היקום. מדעני זמננו משתאים לנוכח פלאי האמנות המכנית המתגלים בעתיקות מצרים.
מדינה עיקשת זו, שהתייחסה גם לאדם וגם לטבע כנושאים לחישובים מדוייקים, הכריע אותה ה' בקוראו: "אני ה'" (שמות ו', ח'). ה' הוכיח את עליונותו על עצמאות האדם ועל כל מסקנות החישובים של חוקי הטבע.