הדרך אל גן עדן אינה סוגה בשושנים. לעתים, רק קוצים ודרדרים מורים את הדרך לשם. העמל והיגיעה, הצער והיגון, שהם מנת חלקו של האדם מאז גירושו מגן העדן, הם אמצעי הריפוי שבאמצעותו יתחזק האדם, יתאמץ ויגביר כח לצפות לרגע הגדול שבו יקיים אביו שבשמים את הבטחתו.
עם ישראל נצרף בנתיב היסורים לקראת השגת גן עדן עלי אדמות. כל פגעי החיים שידעה האנושות במשך אלפי שנים, התמזגו בכוס התרעלה של עם יחיד זה, אשר תפקידו ללכת כחלוץ לפני האנושות ולהורות לה את הדרך אל גן עדן אשר ממנו גורש האדם.
על כן, מצרפים אל הפסח והמצה גם את המרור. למען ידע העם להעריך היטב את סבלותיו בעבר ואת תכליתו הנעלה של הסבל בהווה. וידע העם, כי ברגע שיתכחש לרעיונות הפסח והמצה, הריהו נידון שוב להיות נצרף על ידי ה' בכור הייסורים.
"מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים" (הגדה של פסח).
ביום הזיכרון של יציאת מצרים עליך לשוות לנגד עיניך את התלאות ואת המרורות שסבלו אבותינו במשך מאות שנים. גם אם יהיו חייך בהווה מרים עד מאד, תפוג מרירות זו לעומת מרירות חייהם של אבותינו. תראה את התכלית הנשגבה אשר לקראתה הכשירו השנים המרות את העם, ותשא גם אתה את עיניך אל התכלית, אשר למענה משביעך ה' עתה מרורות. החל מאברהם אבינו לא הוכשר איש בישראל לשליחותו בלי יסורים ובלי ניסיונות מרים. ללא המרור לא היו ישראל זוכים לישע של חג הפסח. כל תקופה מזהירה בישראל התחילה עם חבלי לידה קשים ומרים.
"שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים, אלו הן: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא" (מסכת ברכות ה:).
כך משתלבים ומתאחדים על שולחן ה"סדר" שלושת הסמלים: פסח, מצה ומרור.
הפסח מורה על שומר ישראל אשר לא ינום ולא יישן, ועל חיי משפחה, קהילה ועם, המבוססים על צדק, אהבה וקדושה.
המצה מורה על חובת האדם להתרחק מהערכה עצמית ומהשאיפה להנאות חומריות ולרכישת נכסים לעצמו בלבד, שכן רק אז יוכל העם לחסות תחת כנפי השכינה.
המרור – ההכשרה העצמית בחיים על ידי ניסיונות מרים, מורה לאדם שיראה אך ורק בקדוש ברוך הוא את אדון הכול, ויכרות עימו ברית עולם. רק לאחר שעבר את נתיב המרורות של החיים, ידע להעריך כראוי את האוצר היקר: חיי טוהר במשפחה, בקהילה ובעם. רק הודות למרור, ניתן להבין את המשמעות של בשורות הפסח והמצה.